ריקוד אחרון

שימלה לגופה,
שפתיים משורטטות,
קירות סדוקים
מחצו את ליבה,
בעטתי בצפוי,
מרפק חבול.
הנמכתי קולות
מן מעברים
חורים,
היא מחייכת,
אתה לא מאמין,
פצע נפתח
כאב לא מורגש.
חושים חדשים
שואבים,
מתפשטים.
זיכרונות נמחקו,
רסיסי חלום-
אתה אומר:
"הקושי שובר".
קמתי על רגליי,
עיניים רואות
אורות חדשים,
ידיים חזקות
גידלו בנים.

חג חנוכה ידוע בשמו השני חג האורים.
אשרי המאמין בניסים

ניפגשנו במסבאה בצהרי היום, האור עוד חדר דרך הזכוכית עד מרכז המקום. הוא ישב באחד השולחנות, צבע שיער ראשו נראה מאפיר ומדובלל. איש מעניין הוא, לכל הדעות. ניגשתי אליו והוא העביר את עיניו מהקיר שהיה לפניו- לעברי, ופתאום עיניו חייכו,
"שלום לך עלמה צעירה, מה שלומך?"
לחצתי את ידו הגדולה והתישבתי על ידו, סיפרתי לו על מעלליי האחרונים והוא היה קשוב ומלא סקרנות,
"את בטח מבינה את המצב כמות שהוא".
הוא סיפר לי על הרכישה האחרונה שלו וכמה שהיה רוצה לצאת להגשים את חלומו. הוא הרגיש כי טיול מסמן לו את ייעודו- "אני אסתדר", חתם את דבריו.
התבוננתי בו בהשתאות, הזמנתי משקה צונן. הוא נראה מודאג.
"את יודעת..." הוא נקטע, התרווח בכיסאו,
"שמעי, בני סיפר לי אתמול איך פגש אותך אז במועדון..."
כן, בטח- המועדון.איך יכלתי לשכוח, זה היה ערב מסעיר, מלא תשוקה ומעורר חשק.


הוא ישב עם חבריו על הבר המועצב, ספר את מספר הכוסות הריקות והבקבוקים שניצבו על השולחן, הם הרבו לצחוק והם דיברו בינהם , הוא סבב אל פנים המועדון והבחין בה -רוקדת, ומתנוענעת לקולות הבוקעים מהרמקולים.היא היתה אחת בתוך הקהל הזה. כשנכנס אל מבין שורות ההמון ניסה למקם את הימצאותה לפי זכרונו וחישוביו בהתאם לעמודים הניצבים לאורך החלל המואר תאורה רכה. היא היתה באותו הרגע הכל בשבילו, וכמו שתפסה את מבטו, כעת היא עשתה זאת פעם נוספת. חצאיתה המנצנצת ושולי הבד המונח על ירכיה ונעלי עקב לפי מיטב מסורת העיצוב האיטלקי נראו לו מושכים מכל מה שיכל לשער בנפשו. עיניה המשורטטות קו שחור חמקו ממבט עיניו השואל -מי את---
>"היי" היא חייכה אליו בהנאה.
נצמדתי אליו והוא חש מגורה מאוד עצם נוכחותי.
"היי, איך קוראים לך?" כיוון את דבריו אלי וחייך. זזתי אל מאחוריו ומיששתי את ישבנו, בדקתי את הביצים שלו דרך הג'ינס.
"את הריקוד הזה נסיים אבל לא פה"

"אתם זוג מקסים, לכל הדעות."
היה נחמד לשמוע זאת ממנו.הוא גילה חום ושיתף אותי במחשבותיו אודותינו.עד שהגיעה השעה שהייתי צריכה ללכת משם. נפרדתי ממנו בנשיקה והבטחתי לו שנתראה יחד בקרוב.

לחן מוכר התנגן במכשיר הסטריאו,הוא עשה בדיוק כפי שציוויתי לו לעשות. הוא היה על הריצפה הקרה באמצע הלילה כשנעצתי את עקבי על חזהו השברירי, חושיו היו מעורפלים והוא הסתכל אליי אך לא קלט.
>"אתה מאושר?"
לא, החושים שלו בילבלו אותו לגמרי, כשהתעורר הוא מצא מכתב שרשמתי עליו את מספר הטלפון שלו: "זה הטלפון שלך. אנחנו עוד ניפגש".

"שקר. כל מה שאמרת לי היה שקר.לא ידעתי שברגע שאספר לך, את תעשי עם זה מה שבא לך.את קולטת?!"
>"אל תתווכח איתי".חתכתי את דבריו.
הוצאתי את הגופיה מהארון וראיתי אותו דרך המראה חושף את חלק גופו העליון.הוא העביר יד רחבה על חזהו. עורו עורר בי חשק עז לגעת בו.
"לא, את טועה".
יצאתי בטריקת דלת מביתו.לא שוחחנו באותו היום. הלכתי למרכז המסחרי.חלונות הראווה היו יפים ומזמינים להיכנס. רציתי לקנות המון. בסופו של דבר שבתי על עקבותיי אל ביתי.
צליל הודעה שנתקבלה בקע מתוך הסלולרי שלי. הוא שלח לי הודעה כתובה:
--את יכולה לבוא? אני צריך אותך--
ניגשתי להתקלח, התבשמתי וסרתי אל ביתו.
נכנסתי וכבר סבלנותי לא עמדה לי.
>"איפה אתה?" עד שכבר ענה הדלקתי את האור בחדרו וגיליתי אותו במיטה והשמיכה היתה שרועה על פלג גופו התחתון.
"תספרי לי סיפור לפני השינה."
עמדתי שם ושוב החנק בגרוני שנתקע לו וסירב להעלם. הוא שכב על בטנו. לחיו הימנית היתה מונחת על הכר.אני התיישבתי לצידו הימני.
כיסיתי את גופו, העברתי את ציפורניי על קרקפתו, שיערו היה נעים.
הוא כמו ילד ככה.לבסוף נאנחתי.
"תספרי לי איזה ילד רע הייתי היום".
>"אתה אידיוט"- הוא התנצל אך לא התבונן בי וזה הכעיס אותי.
"את תענישי אותי עכשיו". צחקתי, בניגוד לרצוני.
הוא קם ממיטתו, הפשיל את תחתוניו, ללא הוראה ספציפית שלי.איבר מינו היה זקור והוא עמד עם גבו אליי. ואז הוא התחרט ורצה לשכב על הבטן עם הטוסיק חשוף.הרכבתי 6 סטים, 3 על כל צד מ12 חזרות כל אחד.
>"בחיי, יש לך ישבן אדום כמו של איזה קוף".
"את יודעת מה אני שווה.את יודעת שלעומתך אני כלומניק . עבד נרצע".
>"אתה יודע יותר טוב ממני".
"המשגיחה, את באה לישון?"
>"כן, אבל לא איתך".
"לא, לא חכי". הוא הבין שהייתי רצינית. הוא התהפך על גבו והעביר את ידיו על פניו ואח"כ על שערו. סטרתי לו. קול הסטירה נשמע באוזניי ועוד במיוחד לאחר שהשתררה דממה. אחר כך הוא קם וכיבה את האור.
הוא גישש את דרכו אליי והחל להסיר את בגדיי.
לא יודעת. כנראה כי ריח גופנו הוא שמשך מאוד וחיבר בין שנינו.
התעלסנו בחושך לחשתי לאוזנו ואחר כך העברנו מסרים קצרים אך ברורים בינינו.

חיכיתי שירדם ורק אז הלכתי לישון איתו.

כל כך שקוף לי כמו שאת ניצבת מולי.
אני מתבונן בך ומרגיש משהו בתוכי. כשאת מדברת המילים שלך יושבות לי בראש ועוברת בי גם תחושה נעימה בגוף. אני לא חושב שאתן לך ללכת מבלי שאדע מה את חושבת. כי את יודעת בשביל שנינו.
כשישנתי לבד בלילה, התעוררתי מחלום, שעה לפני שצילצל השעון.
פקחתי את עיניי. עלה הבוקר והיה נעים מתחת השמיכה ולא זזתי הרבה. עצמתי שוב את עיניי ודמותך עלתה במוחי. הייתי רוצה- אם הייתי יכול לגעת בירכך, פעם אחר פעם. אם רק היית מבינה, אם רק היית יכולה לראות אותי עכשיו.
עכשיו, כשאני שוכב על הגב לבד, כשאת בוחנת אותי... אני אוהב כשאת בוחנת אותי. אני רוצה שתרחמי עליי (אבל אוהב כשאת לא).
התחושות שלי לא שיקרו. אני רוצה שתהיי כאן, שתעמדי מולי. אני חייב לראות אותך עוד פעם בשביל לחוות את זה שוב.
את לא יודעת כמה שאת חסרה לי. את לא יודעת מה אני מרגיש (את יודעת איך אני מרגיש?!). התכוונתי לכל מה שאמרתי לך, דיברתי איתך ונשמעת כל כך בטוחה- יותר ממני... (רק שאני הייתי כזה טמבל וגרמתי לך להתרחק). רציתי להראות לה כמה אני שווה ומה אני רוצה. אמרתי לה אולי איזה אלף פעם שאני רוצה אותה. והצחוק המתוק שלה... אני רוצה אותך.
אח, מלכתי
את מכאיבה לי,
אני רוצה אותך ומתבייש.
זוכרת שאמרתי לך שהכל בסדר?!- שתביני, אני רגיש. אני לא נגיש. אני האויב של עצמי. אני גרוע יותר ממה שאני חושב לעצמי ורציתי להגיד לך. ושלא תכעסי עליי יותר (אם כי אני אוהב כשאת כועסת עליי).
אני מפחד
כי זה תלוי בך
ואני לא יכול...

אני שלך.

"תעלי במדרגות."
>"עד שהגעתי, אז עכשיו אני כבר יותר ממוכנה..."
"זה לילה מצויין.ירח מאיר, ואפשר לראות הרבה יותר מבכל לילה אחר."----"נו"----
>"אני לא מאמינה."
"אמרתי לך, "
>"אני מחכה לך שתעלי.אני רוצה שנראה את זה יחד. הנה את- מה את אומרת?"
"מה אני אומרת?!- אני רוצה לשמוע את דעתך."
הנדתי את ראשי ופרשתי את ידיי. מה יכלתי לומר על לילה זרוע כוכבים, לנוכח מראה שביל החלב המשייט על פני שמיים קטיפתיים. היא משכה כיסא מאחוריי, ניגבה את הרטיבות שהייתה עליו עם מטלית שהחזיקה ביד. אחרי שהתיישבה בנחת, באתי והתיישבתי לה על הברכיים. התבוננתי על צמרות העצים וחשבתי עליו. הצלחתי להריח את ריח האורנים. היא העבירה יד על שיערי. אחר הכניסה את ידה לתוכו, לחוש אותו, את רכותו. מיד היא סידרה אותו מעבר לכתפיי.
"טוב אני שומעת שהגיע"
>"אני נשארת פה עד שתתיישבו לכם לאכול".

באתי אל השולחן ובירכתי אותם בשלום.הוא ישב מולי, אכל מן העיקרית בפה סגור, בלע ורק אח"כ הוסיף לאכול.הנחתי לי בצלחת מן הקדירה שהכינה כמה שעות לפני כן.תוך כדי מזיגה אל הכוס, משהו, תוך התנהלותם השקטה של הדברים, עלה מתוכי.הרמתי את עיניי מן הצלחת ונעצתי בו זוג עיניים חדות במן ארשת פנים קפואה.

בוקר עלה וקמנו כל אחד בזמנו. הוא ואני הלכנו לטייל לבד בפארק.טיילנו לאורך השביל.סיפרתי לו על מה שרובץ בליבי.הוא לקח את ידי והרגשתי את מגעו המלטף.התיישבנו על ספסל .
"אני אוהב את השפתון שלך.הצבע שלו יפה."
והעברתי יד על עורפו.
"היד שלך כזאת עדינה. עשית לי צמרמורת בגב".
הוא התקרב ונישק את שפתיי, אח"כ ניצמד ואימץ את גופי אליו.באותה העת, ערגה התפשטה בין שנינו. התנשקנו בחום.

"על מה את חושבת?"
>"כלום. צריך להוציא את הכלב לטיול."
"תאכלי, אח"כ תיקחי אותו."

מי שליבו הלם בו לקול תופי המלחמה, וירעתו לא עמדה לו בשעת סכנה. עיניו הרואות ביקשו את הסבל להסתיר כאילו לא ראה.
מי שניצב מול התופת, מי שעמד מול פני פני האימה. מסתער קדימה בכל מועדו לבטח זוהי השעה. בטוח באחיך והוא בהשגחתך.
אחזת בנשק, עטוף זרועות תעוזה. הובלת לפני כולם-נתת תקיפה, נתת הגנה.
הפגיעה הראשונה כאש היא המאכלת את גופך. מה שהיה פעם שלם, כעת החל מתפורר.
בעוז לחמת, וכעת נופל. בצניחה, אתה שוכב על האדמה מתבונן. מבט אחרון על הרקיע, עינייך נוגות הן, כוחך כלה.
מתבוסס בדם הוא, נתלש מידיו של אחיו הקטן.
בדם נקשרו, ואל משכבו הניח זר של פרחים.
נוח בשלום, אחי, לעולמים.

לכבודם של אלו שחירפו נפשם, שלחמו מנגד, שהקריבו את עצמם למען החופש, למען האחדות ולמען יקיריהם.

זה לא היה בניין גבוה במיוחד, אלא שרקע השמיים הכחולים שלנו הקנה לו מראה מרשים (אפילו מתוחכם).חלקו היה מרוצף קרמיקה ועל פני חלונותיו הירקרקים-כחולים נשקפו עננים המשווים למבנה מראה הרמוני.
ניגשתי אל רחבת הבניין שהיתה עטורה צמחיה ירוקה נמוכה.רחבה שעוצבה על פי תפיסתו של אדריכל חדור השראה, ששמח ככל הנראה להטביע את חותמו במקום זה.התיישבתי על אבן, התנשמתי מההליכה. הרגשתי איך שרירי הגב תופסים כל פעם מחדש שנשמתי את הרווח בינם לבין החולצה.השתוממתי למראה השומם מאדם.
היה זה מעשה פזיז לעשות-להוריד כך את נעליי . הרגשתי את הלחות של הדשא.השמש בנתיים הפציעה לה.קרניה חיממו את ידיי החשופות.הקרות.
איש רחוק נראה עובר במקום. חולף, מראה רציני ומרוכז היה לו.נראה כי היה מלא מחשבות.
אם רק היה ניגש ועוטף את כפות רגליי בידיו ומעסה אותם. משפשף את אגודליו אל תוך כריות רגליי. אם רק היה מוצץ את הבהונות האלה...נעצתי את שיניי בשפתי התחתונה. "הכל בסדר?!"
קפצתי ממקומי כששאל."מה באת כך משם?! היית רחוק- ופתאום אתה כאן?" קראתי לעברו.
"ראיתי אותך יושבת ומחזיקה את רגלייך... חשבתי שנפגעת ושאת לא יכולה לקום".הוא ענה.
כבר הייתי מוכנה לנעול חזרה את נעליי (יופי שהרס הכל) כך חלף בראשי.
"הכל בסדר";"תודה".השבתי בנימוס. התרוממתי באחת. הייתי בדרכי חזרה, אלא כשחלפתי על פניו הוא הרכין את ראשו ולחש -מלכתי-.
עצרתי שם.פשוט נעמדתי, מפנה אליו את גבי . חייכתי, ומיהרתי אל דרכי.

העניין הוא כזה, פתחתי את הדלת ונעלתי אחריי במנעול.לקח לי זמן להתרגל לחושך... אפלוליות זה דבר די נחמד (אחרי שמתרגלים אליה).פתחתי את הארון והוצאתי קופסא כחולה.החזקתי אותה, היא מכילה משהו חשוב מאוד.ונורא רציתי להגיע לרגע הזה. פשוט דימיינתי את הרגע הזה.
עצרתי וחשבתי ,מה הייתי רוצה לזכור לפני שאני פותחת אותה (ידעתי למה אני פותחת אותה, ידעתי מה היא מכילה). אוקיי, אז הרגשתי שכנראה שכחתי את ההרגשה הזו. זו הייתה סיבה מספיק טובה בשביל לפתוח אותה .
הסתכלתי עליה, בחנתי אותה- קופסא כחולה, קלה משהו, חלקה.
טוב פתחתי אותה.
היתה בה חלוקה.יותר נכון מחולקת לחצי
והחצי השני מחולק לחצי נוסף...
החלוקה היא לא העניין.
משהו יקר ערך היה מצוי שם:
זהו הכעס.
ידעתי שלכעס יש תכונה כזו לחדור אל בעליו, פשוט לחמוק מבעד ליכולת שלו לשלוט עליו .הכעס לא צריך טובות מבעליו שיבוא ויפתח אף קופסא (למרות שרק במיקרה הזה הוא היה שם).הרגשתי את הכעס. והוא נכנס דווקא בעדינות, אבל לא שחשקתי בו, פשוט- התגעגעתי אליו.כן.

זה היה מאלף.

בתוך ישימון זה הסתובבתי מכוסה מכף רגל עד ראש. נהיה יבש מאוד.האויר והרוח החמה שמגיעה ממזרח שורקת. בתוך המדבר הזה כל מה שאתה שומע זה השקט הזה.כל מה שאתה עושה זה חושב.אתה שרוי במרחק רב מכל מה שאתה באמת רוצה-מקלחת ובקבוק של משקה צונן. העיניים האלו מתייבשות מהאויר, והרגליים מהלכות צעד אחר צעד לכיוון אחד -צפון,צפון.
ביום השנים עשר רגליי כשלו...השמש עמדה על תילה והרוח עוד מבדרת את שיערי הסבוך, הקשה.
אולי זיכרוני האחרון היה דווקא כשעיניי נסגרו עליהן כשדמעות ניגרו מעליהן על לחי הלהוטה מחום.זעקתי.

פקחתי עיניים והתרוממתי זקופה -כששערי גולש מעבר לכתפיי. פערתי את פי, אך במקום קול הייתה דממה.בצריף אפל זה כשקרני אור יום חודרות מבעד לחריצים ראיתי את מלבושיי הנקיים.שושן לבן צחור היה מונח בתוך אגרטל שקוף וארוך.
הרמתי את מבטי אל עבר הפתק שהונח בפינתה של המיטה.שורה אחת :
"רק אלוהים יודע היכן היית, זעקת -וכאביך נשאו אותי אלייך"
אימצתי בהינף יד את הפתק אל חזי.
מקופלת כמתוך כאב בבטני ירדתי על ברכיי ורכנתי את ראשי קדימה.
רק מילים ספורות חלפו במוחי:"כוחך ומחשבותייך ישאו אותך מכאן והלאה".

את הפרק השלישי שבטרילוגייה צפיתי על פני המסך הגדול. שם הגיבור יוצא אל משימה לא פשוטה ולא קלה להציל את העיר האנושית האחרונה.כשלחם את מלחמתו האחרונה עלה בידו להצליח בזכות יכולותיו הבלתי טבעיות. כששמעתי את ההמון שואג בקריאות ניצחון - הבקיע ההד הזה, אל מול עמידתו הייחודית של הגיבור במסעותיו הסוחפים, את ליבי לנוכח חוסר רתיעתו מלגעת באמת הפנימית. האנושיות בחסדיו מלמדת את דרכו של אדם כשהוא בוחר את יעודו.
נדחקנו אחד קרוב לשניה,התנשמנו בכבדות.הורדתי לו את הבגדים בשניות.הוא הרים את מבטו ואז הדפתי אותו, כמעט ללא התנגדות מצידו.הורדתי חולצה ובחנתי את גופו התיישבתי עליו מתמרנת את יכולת פיסוק הרגליים בחצאית צמודה זו.יגידו שזו סצינה מתוך סרט אבל בתוך כל זה נשמתי בתוך אוזנו.קשרתי לצווארו את הקולר ונשכתי את אוזנו באחת.הוא צווח ...התרחקתי ממנו נגעתי בצווארו רציתי לשאול אותו משהו ובמקום זה התחלתי לצחוק מי היה מאמין שישובים שם כך מתגלגלים מצחוק שנינו אחד בשניה.הסוף שמור בין שנינו.