הבוקר באחת עשרה סבתא שלי נפטרה.
ביום ראשון נביא אותה למנוחות.
אבא שלי התחתן ארבע פעמים, ועל קברה של סבתי זו תהיה הפעם הראשונה ב-26 שנים, בה אפגוש את אחותי שחיה בצרפת. נהיה שם שלושה מתוך ארבעת ילדיו. הרביעי בצרפת. סבתא שלי הייתה שמחה לדעת שסוף סוף נפגשנו. היא תמיד רצתה את המשפחה מאוחדת.
יהיה מוזר להכיר אותה בנסיבות שכאלה.
אני כאן בין השאר בזכות סבתי.
בגיל 15 ניסיתי להתאבד. היא, אבי ומשפחתו, יצאו למפגש משפחתי ואני נשארתי לבד בביתה. אף אחד לא ידע על הדכאון שהייתי בו וניצלתי את ההזדמנות כדי לבלוע את כל הכדורים שמצאתי בבית סבתי (והיו הרבה).
סבתא שלי הרגישה במפגש שמשהו לא בסדר. היא קטעה אותו ודרשה שכולם יחזרו הביתה כי משהו קרה לי. הייתי כבר חסרת הכרה והם לקחו אותי לבית החולים.
זו הייתה תקופה קשה של התמודדות עם כאבי הילדות. אני זוכרת את סבתא שלי יושבת לידי לילה שלם בו מיררתי בבכי. היא לא זזה ממני ולא ישנה כל הלילה. רק ישבה לידי, ליטפה לי את הראש וחיבקה חזק.
יש לי רק זכרונות יפים מהאישה הזו. כל כך אהבתי אותה ואיתה ידעתי כמה אני נאהבת.
אני מתפללת שאלוהים יעניק לה שלווה עכשיו כשהיא כבר לא כאן.
עצוב לי נורא.
קודם יכולתי לבכות אל החיבוק של אהובתי. חשבתי שזהו, נגמרו הדמעות ועכשיו אפשר להיות שוב חזקים. אבל עכשיו דיברתי עם הדוד שלי וכל העצב מציף מחדש.
לפני 15 שנים. 7 בנובמבר 2008 בשעה 15:13
