אני אוהבת לכתוב כשאני יודעת שמי שקורא אותי אינו מכיר אותי.
בדייט השלישי והאחרון הוא שאל על חוויית צבא. סיפרתי לו על הפעם ההיא שעצרנו את הרכב ובו אלו שהובילו את המחבל לאחד הפיגועים. זה היה לפני יותר מעשר שנים, אז היו פיגועים כל יום. ואז נהייתי נורא מודעת לעצמי וחייכתי ואמרתי שזהו, אין שם הרבה מה לספר. הרי לא עצרנו אותו לפני, אלא אותם אחרי. מה זה מעניין כבר? על סקס וסטיות אני יכולה לדבר עד מחר, אבל ברגע שזה נוגע לחוויה מעברי, מהשירות הקצר שלי, אני נהיית שמרנית, קמצנית בפרטים. כי זה כבר אישי, זה לא דיבורים באוויר.
זה כמו שכל פעם אני נשאלת מה אני אוהבת בשליטה, מה עושה לי את זה. ואני כל פעם אומרת שזה אחרת עם אחר. כי הרי מה שמדבר אליי, מעבר לאינטימיות שאני צריכה לפתח על מנת להיפתח מהבחינה הזו, זוהי השליטה עצמה. כן, יש לי גבולות, יש דברים שאני מאוד אוהבת ודורשת. אבל העיקר הוא השליטה בנשלט, הכאב שלו והקרבה למילת הביטחון. הבחור הופתע שאני לא אוהבת CBT. זהו כאב שלא מעניין אותי לגרום אותו. הרי אחרי זה אני רוצה להשתמש באיזור, ולכי תזדייני על זין מעוך.
אני אוהבת להרגיש את הגוף של הנשלט מתאמץ לא לוותר לי, לא להיכנע לכאב שאני גורמת לו. זוהי החוויה העילאית בשבילי. זה מה שמרים אותי למעלה וסוחף אותי איתו בזמן הזה של הביחד. קשה למצוא מישהו כשאין כמעט איפה לחפש אותו.
אז מה יהיה? האם לחזור או לעבור הלאה? עוד חצי שנה לשאלה הזו. אחרי זה כבר צריך יהיה להתארגן על התשובה.
