* אני כבר מנוסה, מאוד, משני הצדדים (מצד הכואב קצת פחות). פעילה הרבה שנים, היו לי הרבה מפגשים, התנסיתי מספאנק על הישבן עד וויולט ונד בפי הטבעת.
מנוסה.
אני משחקת במישהי מנוסה לא פחות, צלע מתוך זוג. הוא שם לשמור עליה, ואני מצליפה. הרבה, חזק, עם קיין, ספאנקרים, שוטי גומי. אני חובבת גדולה של ירכיים וכוס ושם אני מתמקדת.
למחרת אני בודקת לשלומה והיא כואבת, חבולה ובסדר. כמה ימים אחר כך היא מגיעה לרופא. ממש פצעתי אותה.
תחושת האשמה שלי לא נותנת לי שקט, קשה לי להשאר בקשר איתם כי אני קצת חוששת מעצמי, מאיך שאני מתנהגת כשלא מציבים לי גבולות בנוסף לגבולות שאני מציבה לעצמי.
* אמצע הדרך שלי, כבר עשיתי לא מעט, רחוקה מהכל. הבדס"מ שלי חף מעומק ריגשי וכחובבת סטוצים, הוא גם לרוב חד פעמי. אני עם מישהו מנוסה באקט הספציפי הזה. פיסטינג. אני לא מנוסה.
אני מחדירה, אצבע, שתיים, שלוש, ארבע, חמש. ודוחפת. את כל כף היד. בבת אחת. הוא צועק ואני נבהלת ממש. הראש שלי סוער ואני לא יודעת אם להוציא או להשאיר.
הוא משתתק לרגע ואני שואלת, הוא אומר שבסדר ושאפשר להמשיך. אני מזיינת אותו עם היד והוא גונח ספק מעונג ספק מכאב. אני שואלת עוד פעם והוא אומר לי להפסיק לשאול. אני מפסיקה לשאול וממשיכה לזיין.
כשאני מוציאה את היד הוא מדמם. אני נבהלת ומציעה לו שנלך למיון, הוא נבהל, מסרב והולך. בורח.
למחרת אני מנסה לבדוק לשלומו. הוא נעלם לי. לא עונה, לא מתקשר.
כמה חודשים אחר כך נפגשנו במקרה, הוא סיפר לי שהוא הגיע למיון ושזה היה יותר מידי. הוא לא מפרט, אבל כן מאשים אותי.
גם אני מאשימה אותי.
* אני יחסית בהתחלה, בזוגיות עם הבחור שאיתו היה לי קרקס בדס"מי. שנינו בכל הצדדים, סקרנים, הוא מאוד מנוסה ואני מאוד סומכת עליו. אנחנו חונקים. לארון שלו היה מחובר מתקן קשירה והפעם, כמו הרבה פעמים קודמות, הוא קשור עם ידיים מעל הראש למתקן ואני מולו, צמודה אליו, חונקת. אני מהדקת יד עד שאני מזהה שדי ומשחררת, כמה וכמה פעמים. באחת הפעמים הוא ממלמל בערפול: "את יכולה יותר. אני מבקש יותר." אני מרפה, מאפסת אותו ושואלת אותו אם הוא התכוון לזה, הוא מאשר. אני לוקחת יותר, היד שלי הדוקה ואני רואה את הערפול שלו מגיע. אני מרפה מעט והוא מסמן לי להמשיך, לא להרפות, אני מהדקת.
הגוף שלו נרפה בשנייה, מאבד יכולת להחזיק אותו. אני נבהלת, מנסה לאחוז בו והמתקן משתחרר, הוא נופל, הראש שלו נחבט בארון והוא מאבד הכרה.
רבע שעה לאחר מכן אנחנו באמבולנס בדרך לבית חולים.
יש סיבה שאני לא מציינת מה היו תוצאות הנזקים שגרמתי, זה לא רלוונטי לנקודה שלי. אני עוסקת בדברים מסוכנים ויותר מזה, מסכנים. אנשים שמים את עצמם בידיים שלי (פיזית ומנטלית) ואני לוקחת לקצה ואז עוד קצת. כל פעם שפגעתי, שעברתי את הגבול, היה מולי מישהו. מישהו שאפשר, ששם את עצמו שם במודעות מלאה, שבחר בי במקום הזה.
אחרי כל פעם כזאת מצאתי את עצמי מעט מפחדת מעצמי, תוהה איך אני יכולה לקחת אחריות, לשאת באשמה, להתמודד בעצמי. כעסתי עלי שאני מנכסת לעצמי את המצוקה של מי שבאמת נפגע. הרגשתי שאסור לי לחשוש, שאני צריכה להענש, שאני מסוכנת וכדאי אולי שאתפוס מרחק.
פוסט שקראתי, בו מישהי חלקה שהיא השאירה מישהו נכה, עורר בעיקר תגובות אמפטיות אבל גם שלילות. האשמה בחוסר אחריות, בזעזוע מניכוס האמפטיה. ולי זה נגע בנקודה הכי מפחידה בעיני - דברים קורים. גם כשאנחנו עושים הכל לפי הספר, מילת בטחון, בדיקת גבולות, בדיקה שהכל בסדר במהלך הסשן. דברים קורים.
אני מניחה שבעתיד עוד אפגע באחרים, עם כל הנסיון ומקדמי הבטחון.
אני יודעת שלפעמים אטעה ולפעמים זה בכלל לא יהיה באשמתי.
אני אפילו טוענת שלצד השני יש אחריות גם כן.
אני לא באמת בטוחה מה המטרה של הפוסט, כנראה רק עיבוד. אני יודעת שהוצפתי בתחושות לא נעימות כשקראתי את הפוסט ההוא ואת התגובות. ואני יודעת, שעד כמה שהתרעמתי על הביקורת וההשתלחות, עדיין היה לי קל יותר לקבל אותן מאשר את התומכות.
לא כי הן צודקות יותר, הן לא, בעיני. כן כי ככה אני מרגישה כלפי.
ודרך אגב, היו לי חוויות כאלה גם מהצד השני, הצד שקיבל כאב, שסופג. גם שם, אני לוקחת את האשמה עלי ואת האחריות על שני הצדדים. וגם שם אמרתי, כמעט בכל פעם, shit happes.
