פרק 1 - אי וודאות:
אני אף פעם לא יודעת מתי היא רוצה להיות ליידי, ומתי היא רוצה זמן לעצמה, או זמן בלעדיי, או זמן בשקט, או זמן בכללי. אני חושבת שזו הבעיה שלי באופן כללי עם א.נשים. אני לא יודעת מתי הם רוצים לשמוע ממני, או לראות אותי, ומתי זה לא מתאים. ואם היום זה לא מתאים, אז איך יודעים מתי זה כן יהיה מתאים? ואולי זה לא מתאים וזהו. אולי אני פשוט מסוג הדברים האלו שכבר לא מתאימים, כמו איזה פרח פלסטיק שקנית באיקאה פעם לפני עשור כשעוד לא ידעת כמה קל זה לגדל צמחים אמיתיים, ואז ברגע שגילית הוא כבר לא התאים יותר, ועכשיו הוא יושב בגשם על גג הבניין, מנסה להעמיד פנים שהוא יפה לפחות בחצי ממה שהפרחים האמיתיים יפים.
כשהיא אומרת שהיא לא אוהבת את ההשפעה שיש לאורן עליי, היא לא מבינה שהסיבה שאני אוהבת את ההשפעה שלו עליי, היא שהיא מסיטה את תשומת הלב שלי, לפעמים, מההשפעה שיש לה עליי. אני לא ילדה, אני יודעת שאי אפשר לחיות את החלום של קרבה, אינטימיות וסקס משגע בלי שלא.נשים שאיתם אני חולקת את כל הנ״ל תהיה השפעה עליי.
ועדיין. לפעמים…
לפעמים לא בא לי להיות מושפעת.
מאף אחת/ד.
פרק 2 - ריב:
היא נרדמה בחצר בשבת, בשמש. זה עשה לי נעים בלב. לא היה לי כוח לתפקד הרבה אבל כן הצלחתי לבשל קצת אוכל למהלך השבוע, וזרקתי מספיק רמזים על המדיח אח״כ. כשסיימתי לקחתי משכך כאבים מהסוג המפיל, וכשקמתי אחרי 4 שעות וכל הכלים עדיין היו במקום בו השארנו אותם והיא הייתה באמצע הכוס קפה הרביעית שלה להיום ייתכן והתעצבנתי והתחלתי לסדר בעצמי את המדיח תוך שאני מתלוננת על כך שהיא יכלה לתת 5 דקות מזמנה הפנוי כדי רק לסיים להעמיס את הכלים שאיתם היא אכלה ולהפעיל, ובנקודה זו עד שהייתי קמה הכל היה כבר נקי והיא יכלה להספיק אפילו קפה חמישי. כמובן שבמקום שזה יהפוך לשיחה נורמלית על משק בית זה הפך לריב שבמהלכו היא נואמת על כמה היא מפרפרת בבית ואני לא רואה. אני באמת מתנצלת שזה שדקרו אותי 24 פעמים בצוואר הרחם מעכב אותך מלהספיק לפגוש את המלכה, לבי לבי. לא היה לי כוח לזה. המוח נטול הסרוטונין שלי והדרופ של האסטרוגן הלכו ישירות לחבילת הקלונקס, לקחו 2 והלכו להסתגר בחדר.
רציתי לברוח מהבית, שוב, כמו בילדות… שזה מתי שרוב הדברים הרעים קרו, הא?
כנראה שלא. ואולי זה תלוי-הגדרה במהי קטנה. בכל מקרה, כשבבית של ההורים שלך קרו דברים כ״כ איומים שאת לא מוכנה להגיע לשם יותר, אין באמת לאן לברוח מהבית. במקסימום אני יכולה לנסוע לאיזה פארק ולשבת לקפוא ולרעוב שם עד שתיגמר לי הסוללה באייפד או עד שאתעלף מיותר מידי כדורי הרגעה.
פרק 3 - תמיכה נפשית:
אתמול הברזתי לטיפול הקבוצתי, למרות שממש רציתי לראות את הבחור הטרנס החמוד. בראש שלי הוא היה בטוח מעודד אותי ומחבק אותי ומהר מאוד הייתי הופכת מגוש בוכה ומנוזל לבחורה החייכנית והנאה שאני, אבל לא הצלחתי להוציא את עצמי מהבית… אז נשארתי לבד עד שאחותי קפצה לקצת אחרי העבודה, הוציאה אותי מהמיטה, הכריחה אותי להתקלח ואפילו לקחה אותי לסיבוב בסופר כדי שיהיה פה קצת מה לאכול. לא שאני אוכלת גם ככה.
אחרי שהיא הלכה שרון לא חזרה הביתה עד מאוחר וכשחזרה לא החלפנו מילה והלכנו לישון בדממה. הבוקר למחרת לא היה שונה.
פרק 4 - השפעה:
התלבטתי אם לשלוח הודעה לאורן, ובסוף עשיתי את זה והרגשתי אמיצה ומטופשת בו-זמנית. רציתי להתנחם בו, אבל הוא לא יכל, ואני חושבת שאני מבינה עכשיו את עניין ההשפעה הזה, ששרון מדברת עליו. היא אומרת שיש לו השפעה עליי שאני לא מצליחה להבחין בה, וזה גורם לי, ובכן - להבחין בה. אני חושבת שאני לא רוצה את זה כרגע בחיים שלי, ואני בטח לא צריכה את זה כרגע בחיים שלי, כי ככה זה לא עובד לי, וזה לא נעים לי.
בינה לבינו רק בא לי להישאר לבד עם חבילת קלינקס וקלונקס. ואיך שניהם כ״כ אוהבים אותי, ואף אחד מהם לא רואה שאני טובעת? אני כנראה לא מראה את זה כ״כ טוב.
פרק 5 - סמים:
בערב מוקדם לקחתי 2 קלונקס ונרדמתי על המיטה, בצד שלי, בפינה. באמצע הלילה התעוררתי וגיליתי אותה לידי, ורציתי להקיא ורציתי לבכות, הרגשתי חנוקה ומבועתת מידי מדוגמת הקיר הפינתי אליו פנו פניי, לקחתי את ערימת הספרים שעל המדף, את החלוק הצמרירי וגרבי-הבית האקסטרה-עבות ועברתי למקום עם יותר מרחב גם אם עם טמפרטורה נמוכה במקצת. בלילות קיציים הייתי יוצאת לטייל, אבל עכשיו קפוא ואין סיכוי שאהנה מזה, אז נפרשתי על השזלונג של הספה, רדיאטור מחמם אותי נאמנה. אני לא צריכה אותה פה לידי כרגע, אני לא רוצה שומדבר לידי כרגע, רק כדורים כתומים-לבנים ואולי תנור או שניים ואני אהיה בסדר. ובכן, ברוב המקרים. ראיתי פרק או שניים או שלושה… מי כבר יודע, הקלונקס השני הפך את מערכת העצבים המרכזית שלי לעיסה כתומה שאין לה קאונטר מובנה, כי אין לה כלום מובנה. הכל נמס.
ניסיתי לשתות הרבה מים, גם כי סמים וגם כי חשוב אחרי ה״פרוצדורה״ כדי שהכל שם יחלים כמה שיותר מהר. הבעיה שלשתות הרבה אומר פיפי לרוב ולשבת על האסלה ולנסות לכווץ או לשחרר את שלפוחית השתן שלי זו כרגע משימת התאבדות. בקיצור, כאב לי הכל. כאב לי הכל וכאב לי לחזור לשכב לידה, סתם ככה על חוסר התחשבות של רגע, על בקשה שנדחתה, על זה שהיא לא ראתה… שהיא לא ראתה שאני כבר ברצפה.
פרק 6 - חיים:
אני בוהה בצמחים בגינה, עשן מסתלסל מפזר יתושים שהתגודדו מסביב לעצי ההדרים. זהו הג׳וינט האחרון שלי, והמרשם נפתח רק בשבוע הבא, אז לקחתי עוד כמה כדורים. התוכניות להיות: שנת ישרים.
פרק 7 - פנטזיות:
נראה לי שפניתי כבר לכל מי שיכולתי, או לפחות לכל מי שיכולתי שאני מסוגלת לסבול את חברתו. אולי לא אמרתי במילים אלו ממש: ״אני מתפרקת שוב, את/ה יכול/ה לבוא לרגע?״, אבל אמרתי כמה מילים - ״קצת כאובה״, ״אחרי פרוצדורה״, ״לא רוצה להיות לבד״, ״בא לך אולי להפגש?״. זה לא שלא בא להם, זה שהם עסוקים, וזה כנראה הגיוני, וזה גם מעצבן כי זה לרוב אותם אנשים שמחפשים להפגש איתי כשאני לא פנויה, ככה שאני יודעת שזה הכל על טהרת הפניות ולא אומר שומדבר על הכוונות הטובות או על החברות (לפחות ברוב המקרים). ועדיין, זה היה נחמד עכשיו, אולי פחות לבכות, יותר לקשקש על איזה שטות. אולי לקנות בגד או תבנית מאפינז חדשה או איזה עציץ נופל לכניסה. כל דבר שאיני צריכה, רק משהו… הסחת דעת קטנה… מהכאב הזה, שאי אפשר אפילו להסביר.
אי אפשר להסביר, אז אני לא מנסה.
אני לוקחת את הלוריבן השלישי והקלונקס השני
וחוזרת למיטה.
פרק 8 - מציאות:
אני מנסה לעשות תוכניות שימנעו ממני לשקוע, אבל זה כמו לזרוק עוד אבנים לבריכה אחרי האבן הראשונה. זה כבר לא ימנע ממנה להכות בקרקעית, אבל לפחות היא תהיה בחברה טובה.
