his

היא מבינה שהיא מטומטמת, שוב, ומנסה לעשות בקרת נזקים ולהתנצל בפני ג'ינה והאדון. כמובן יוצרת דרמה נוספת בדרך, כי למה לא.

אחרי שיחה ארוכה ומרגיעה עם האדון, היא מחליטה להיפתח ולדבר,אם יש מישהו בעולם שמסוגל לא לשפוט אותה על המחשבות האומללות שלה, ולהכיל אותה, כמו שהיא באמת צריכה שיכילו אותה, זה רק הוא.

היא מספרת לעצמה על הדברים הטובים שנקרו בדרכה. על הדרך שעברה, על האנשים הנפלאים שיש בחייה, והיא גם עברה שלב! זה כל כך ענק והיא מרגישה שהיא לא נותנת לזה את המקום שמגיע לזה, היא עשתה צעד נוסף להיות מקולרת לאדונה. זה באמת ענק.

היא תוהה לעצמה מה היה המבחן שהביא אותה למקום הזה. ייתכן שג'ינה הייתה המבחן? בכל מקרה היא עברה את המבחן ועכשיו היא תוהה אם עדיין היה מעביר אותה היום, באמת כבר כמה דקות שלא הייתה פסיכית.   

היא מתעודדת מעט ולאט ומסיימת את היום לבד, אין צורך בדרמות נוספות.

למחרת בבוקר האדון מתקשר וסוחף אותה איתו לטיול קצר ברחובות העיר הלבנה. הם מתיישבים בפינה רועשת בגינה שקטה, בדיוק על החיבור בין הגינה לבין מגרש הכדורסל, דבר שמספק הסחות דעת מבורכות ברגעים ארוכים מדי של שתיקה.

היא נפתחת לאדונה כמעט עד הסוף, מספרת כמעט הכול, משאירה את הדברים הבאמת פתטיים לעצמה ומספרת לו מספיק כדי שיבין. והוא מבין ומכיל והם מבלים את הימים הבאים ביחד, משתעשעים עם החיבור הלא הגיוני הזה שלהם.

כל תחום בחייהם מועצם מהקשר הזה. היא שמה לב שהיא טובה יותר בזכותו, שהיא דורשת מעצמה להיות טובה יותר, בשבילו. היא מתקשרת טוב יותר, עובדת טוב יותר ואפילו מבשלת טוב יותר, רק כי היא אוהבת אותו.

איזה אוצר נפל בחלקה, להיות שלו. 

ג'ינה והאדון כבר מתכוננים לשינה והיא מהססת להיכנס למיטה, היא יודעת שעכשיו כשהרחיקה את שניהם מעליה, השליש שלה במיטה יוותר קר וריק. הם יהיו עטופים אחד בתוך השניה, והיא תישאר בודדה בתוך הר האהבה שהכניסה לשם רק לפני רגע.

היא גוערת בעצמה, אבל קשה לה אחרי שכל היום הרגישה כמו אבק, היא זקוקה לו כרגע והיא כל כך רחוקה. רק שיחבק אותה והעולם יעלם לכמה דקות, זה כל מה שהיא רוצה, יותר מכל סם, או תרופה, ואפילו יותר מפלדה קרה.

היא יודעת שהוא יכעס עליה לפני שהוא יספיק לדעת מה קרה. הפעם היא מרגישה שבאמת הרסה הכול.

היא זקוקה לרגע שיהיה שלה, רק שלה, אך היא נותרת מרוקנת ובודדה.

אבק.

עוברות שעות והעצבות רק מתגברת, היא הולכת לאירוע משפחתי עם הפילטרים החדשים שלה ומרגישה מזויפת יותר מהכול.

את שאר היום היא מעבירה בבכי, בכי גדול עם הרבה דמעות וקול. כבר מזמן לא הייתה כל כך עצובה.

הכול מתחבר לשחור, אין לה קרן אור אחת ואין לה מקום להכיל את כל זה.

היא מרגישה שמידרה עצמה סופית מהעולם ולעולם לא כל כך אכפת.

היא מסתכלת סביבה על החדר, בזמן שהיא הייתה באירוע, האדון וג'ינה ניקו לה את הבית, סידרו ועיצבו מחדש.

כמובן שהמופרעת התחילה מלגרום להם להרגיש רע על כך שניסו לעשות לה טוב.

ככה זה כשאת מופרעת, לא מספיק לה שהיא יודעת שלא מגיע לה טוב, היא דואגת לעדכן את כולם בתקיפות. וכמה שיותר בדרמטיות, אם המצב מאפשר, שחלילה לא יחשבו לחזור על הטעות הנוראה.

אוי היא מעייפת.

השבוע מתחיל בסימן אהבה.

יומולדת של אחות אהובה נותנת לה הזדמנות להתקדם במשימה מתוקה. יום נישואין מליון של הוריה והיא, מלאת אהבה כמו שיר נדוש של זמר נדוש, פוסעת נדושה במסדרונות בית החולים ומחלקת ממתקים נדושים וחיוכים לכבוד החג.

יש בה גם חששות, אבל הם מתגמדים לעומת האהבה הגדולה שהיא חשה כלפי אדונה וכלפי ג'ינה.

לפתע עצבות גדולה משתלטת.

הפילטרים שלה הופכי מורודים וסגולים לאפורים ושחורים, עננה כבדה נופלת עליה עת שהזיכרונות משתלטים עליה.

התאריכים מתחברים לה והיא מבינה שעברו עשר שנים מאז שנתפסה חותכת את עצמה והובהלה לפסיכיאטרית, מופרעת רשמית עם תעודות כבר עשר שנים.

היא זוכרת היטב את אותו ערב, וכל פעם שתשכח תעביר את אצבעה על מפרקה השמאלי, ותרגיש את הצלקת האחרונה, זו שדיממה יותר מדי והכניסה אותה למחלקה.

סה"כ חוויות טובות יש לה משם. אך היא מבולבלת היום, היא מתגעגעת להרגיש את השורף הזה בקצה של היד, היא יודעת שאסור לה להרגיש את המחסור הזה, היא יודעת שאסור לה להתגעגע.

עקרונית היא לא אמורה להיות עצובה, כבר עשר שנים שהיא מנצחת את עצמה, ומפסידה בכל שאר הקרבות בדרך. מביאה עצמה לשוקת אך לא מרווה עצמה לעולם אך כמה היא רוצה להרגיש משוחררת, שלמה, עת שהיא מתרוקנת.

לילה, ג'ינה והאדון במיטה בסרט משלהם.

היא על המחשב, כותבת, חושבת על פלדה קרה וחדה ולא מצליחה להכניס את עצמה להלך הרוח המתאים. היא צריכה להעביר את פרץ השיגעון הזה לבד ולתת להם להמשיך בשלהם.

זיכרונות הפלדה הקרה כמו סם הזיה, מעוותים לה את המציאות.

ג'ינה והאדון מרגישים לה עוינים ומרוחקים והיא לא יוצאת מזה. היא מנסה להסביר להם שהיא עוברת משהו כדי שלא ייהרס גם להם הערב אבל הורסת הכול. איך תסביר להם מה עובר עליה? איך הם יוכלו להתחיל להבין?

היא מרגישה שחבל על המאמץ ומחליטה לחייך ולהפסיק לנסות, גם ככה כל מה שהיא אומרת יוצא עקום. היא מניחה להם להיות בשלהם, והיא בשלה, מכניסה עצמה לבועה מבודדת.

כמה הייתה רוצה להיעלם כרגע. 

הוא יודע בדיוק מה לעשות כדי להרגיע אותה והיא נכנעת.

קודם לקולו, המצווה עליה להירגע, להרפות ולאמץ את הרגע הנפלא שהוא זיכה אותה בו.

אז לידו שכמו לוחצת על כפתור וצמרמורת עוברת בכל גופה, היא מתפתלת סביב ידו ולפתע מרגישה יד חדשה, עדינה מלטפת אותה. ציפורניים משויפות למשעי תופסות אותה.

ברקע שומעת את אדונה מצווה על ג'ינה בקול רגוע לענג אותה.

ג'ינה לא מעריכה את ההוראות, היא תוהה לעצמה איך ג'ינה לא רואה כמה ברת מזל היא שקיבלה ממנו פקודה. אבל ג'ינה משתפת פעולה והלילה פוגש את הבוקר והם עוד מפותלים בחיבוק אינסופי.

בקרני אור ראשונות ג'ינה עוזבת ומשאירה אותם, שורים באדי הערב, לא מפסיקים גם מתוך שינה, מחליפים אהבה.

היא מתעוררת ופותחת את המים במקלחת. אם תמשיך לשכוח עצמה כך הסוף לא מבטיח.

היא עוצמת עיניה תחת זרם המים החמים ומשחזרת. כמה היא אוהבת לשחזר אותו, בונה אותו מחדש בכל פעם, מתחילה מהמגע של אצבעותיו, דרך החיכוך של זיפיו, ועד למגע של עורו בעורה.

היא מדמיינת סופת די אן איי המתחברת בזיכרונה כל פעם מחדש, רקמות המתחברות לבשר ויוצרות העתק מושלם שלו בראשה.

היא מתנגבת ומסכמת. כן היה אדיר, ג'ינה יפיפייה, נפלאה, חמה ומלאת אהבה. החיבור הזה בין השלושה היה כמעט קוסמי.

היא גם לא הייתה צריכה לבקש רשות כל הלילה, היא אמנם יכלה לגעת כמה שרצתה, אבל הייתה צריכה לחלוק והיא למדה לעשות זאת מהר.

והוא נישק אותה, היא לא נישקה אותו כל כך הרבה שנים שכבר שכחה כמה רכות ומתוקות הן שפתיו.

כמה היא זכתה הערב.

הרגע חיבר בין שלושתם בטירוף, כאילו הם יודעים משהו שאחרים לא יודעים, שותפים בכת חדשה, הם יודעים איך לאהוב. להכיל את כל האדם שעומד מולם ולמצוא בו רק את מעלותיו, רק לאהוב.

שחר של עולם חדש מפציע. 

היא מתעוררת מקוררת, אומללה ובמחזור.

גם עם ההערכה המחודשת שלה לכאב היא לא מצליחה לכוון את המחשבות שלה ליהנות מהכאב הזה. זה לא כאב שנתן לה אדונה. זה כאב מפלח ונורא שמרחיק אותה ממנו, מאהבתו.

חברה טובה מגיעה לסעוד אותה ומעודדת אותה להתקשר אליו.

אוי אלוהים הוא מגיע. הוא מגיע והיא שמנה ומכוערת והורמונאלית והוא יהיה פה חצי שעה וילך והיא לא תראה אותו שוב לעולם. לנשום. להתאפר. לעשן. להוריד את הלק המכוער.

אוי ההורמונים.

אבל הוא מגיע והוא סום וקסום ונפלא, מביא הפתעות ומחבק ומפרגן בלי הפסקה. גם לחברה. כן, הוא מושלם.

כמה ימים לאחר מכן היא מסתכלת על עצמה במראה באמבטיה ומחייכת, מעכלת את אירועי הלילה הקודם.

היא חלקה אותו אתמול בלילה. וזה היה נפלא. היא, אדונה וג'ינה, חברה מאד טובה. מאד.

זה התחיל כשידה עברה ליד ידו "בטעות" בזמן שליטפו את ג'ינה. הוא ממסג' את גופה והיא את ראשה. לכאורה פינוק תמים ליום ארוך.

ה"טעות" שלה הניבה תוצאה לא צפויה (shocking really), הוא הרים את ידו, תפס את עורפה בחזקה והשכיב אותה ליד ג'ינה.

כמה מחשבות יכולות להפציע באחת!

האם הוא יחשוף אותם? איך ג'ינה תגיב? זה באמת הולך לשם? איזה מזל שהתקלחתי! איך ג'ינה תגיב?? 

השיעור מסתיים והוא מחבק אותה, אוסף אותה, מרגיע אותה, אוהב אותה ומחזיר אותה מריחופה.

היא חוזרת לחדר, שלמה יותר כשהוא צרוב בבשרה,יודעת שעכשיו הוא יאשר לה לענג אותו ומתמלאת בציפייה.

הוא מגיב למגע שלה באופן מיידי, בוער בפיה, היא אוספת כל חלק ממנו לתוכה, מוודאת שאין חלק בו שלא ירגיש אותה, שאין חלק בה שהוא לא ירגיש. הוא משתולל עמוק בתוכה והם נכנסים לסערה מושלמת. הוא גומר חזק והיא דואגת לקחת אליה הכול.

היא מקבלת ממנו אינטימיות נוספת כל יום שעובר. נדבך נוסף לערימות האהבה שכבר יש לה בלב. כל פעם היא עוצמתית יותר, מכילה בתוכה את הנדבכים החדשים שנוספו. זה גורם לה לחשוב כמה רחוק הם עוד יגיעו, כמה חזק יותר זה עוד יכול להיות.

דברים קורים לה היום. היא כבר לא תוהה לגבי אדונה. היא מרגישה את החיה הנפלאה הזו צומחת גם בתוכו, זרה, נפלאה ומרגשת. החברות בינהם מתעצמת והיא מתחילה להוריד את אדונה מהאולימפוס. אמנם הוא אדם, אך הוא כנראה האדם הכי נפלא שהכירה. נחמד לה עם האנושיות הזו שלו.

עדיין היא מתקשה למצוא בו פגמים, אבל אתמול הם ראו ביחד תכנית והיא צפתה בכולה בלי לסטות לעיניו אפילו פעם אחת. היא מתקדמת, והיא מאד מרוצה מעצמה.

כל יום מתקרבת קצת יותר להרגיש ראויה לחברתו.  

הוא חוזר חולה.

היא נוסעת אליו ומגייסת את כל הידע שלה בתרופות סבתא. שנים של הקשבה לחפירות של אמא השתלמו. היא תעשה הכול כדי שירגיש טוב. אבל אין הרבה לעשות, קצת תה ואהבה וזה מספיק. הלוואי ויכלה לעשות יותר למענו. הלוואי ויכלה לקחת ממנו את אי הנעימות הזו לעצמה.

כדאי שתירגע היא חושבת לעצמה, אם ככה כואב לה כשמדובר בקצת שפעת, איך תגיב על בעיות אמיתיות? יש עוד הרבה עבודה עצמית בדרך.

היא מגיעה לבקר אותו ומקבלת שעור לא צפוי. ומה כבר צפוי אצלם.

היא כל כך מתרגשת שהיא לא מצליחה להסתיר את מבוכתה. הוא נוזף בה, עכשיו היא כועסת על עצמה. היא האריכה לעצמה את העונש ולא יוותר לה מספיק זמן לענג את אדונה לפני שתצא לעבודה.

שתאחר. ממש לא אכפת לה עכשיו.

היא מרחפת לה בענני הכאב והעונג, כשקולו של אדונה מנחה אותה וידו מובילה את הדרך בין צריבה לרעד. היא שם בכל חלק בהווייתה בדיוק כמו שהיא לא שם. מרחפת מעל החדר בין הצלפותיו, מקווה שהפעם ישאיר סימן, שהרגע יישאר צרוב בעורה.

הוא הופך אותה והיא כולה בוערת. היא מרוצה. אם לא יישאר סימן לפחות תחושת הבעירה הזו לא תלך בקרוב. הצלפות אחרונות ניחתות עליה והיא נוצרת אותן, אוספת אותן לזיכרונה.

היא רוצה לזכור את העונש שלה. להיות טובה יותר בזכותו. בשבילו. 

בימים החולפים עד שהוא חוזר היא מעסיקה את עצמה בעצמה.

היא מכינה לעצמה קצת אושר מגולגל ויוצאת עם חברה להופעה של הזמרת האהובה עליה. נקרא לה ונדלה (Vandella).מגיע לה לפנק את עצמה.

באחת ההפסקות היא פוגשת אותה בפינת העישון. היא אוספת את הביטחון החדש שלה וניגשת לדבר עם מישהי שאת הקול שלה היא שומעת בקנאות כל יום בחודשים האחרונים, ומזכירה לעצמה שהיא בנאדם רגיל ושהיא חייבת להפסיק לרעוד ככה.

ונדלה היפיפייה מחייכת את החיוך הענק שלה ונכנסת לשיחה עמוקה עם הגיבורה שלנו. בדיוק ככה היא מרגישה כרגע, גיבורה. היא מסתכלת על ונדלה ומחשבה חדשה ולא מוכרת מופיעה במוחה, כמה יפה תהיה ונדלה עם קולר...

היא חוזרת מההופעה בכוחות מחודשים.

מרגישה ראויה יותר לאדונה, את סוף השבוע היא מעבירה בעבודה. משתדלת שלא לחשוב על עליו יותר מדי, אבל זה כאילו העולם מכוון את המחשבות שלה אליו כל כמה דקות. כאילו המחשבות שלה היו חסרות עד עכשיו. היקום רוצה אותם ביחד.

באחד הימים היא בדקה את המשמעות של תאריכי הלידה שלהם בתכנה אסטרולוגית מטופשת. היא לא ציפתה לתוצאה כזאת מושלמת.

זה עוד פאן מעניין ביחסים ביניהם. כל כך היא לא מצפה לכלום, שכל דבר שמחזק את האישור שלה בהם, כל פגישה שלהם, כל ביטוי חדש לאינטימיות ביניהם, מפתיע אותה, מרומם אותה, ומחזק אותה פי כמה. הכוכבים רוצים אותם ביחד. הכוכבים.

כמה טוב שברחה ממנו באותו לילה לפני 12 שנה. כמה לא מוכנה היא הייתה אז לעצמה כזו של רגשות. איזה מסע הייתה צריכה לעבור כדי להגיע לרגע זה. באמת אין הר גבוה מדי. הסופ"ש מסתיים והיא כבר שלמה יותר. היא אפילו מאושרת בשבילו שנסע למסע במדבר, מאושרת בשבילה שהוא נסע. הוא יחזור שלם יותר, מוכן יותר, מאושר יותר. בשבילה.

היא מאושרת כל כך.   

כשהיא מתעוררת ומתקשרת אליו כמה שעות לאחר מכן, הוא כבר נשמע נעים ומחויך, הוא קרא את ההודעות.זה עזר? היא לא בטוחה.

היא שוקעת לתוך עצבות חדשה. כל כך מפחדת שפגעה באדונה. היא נותנת לאירועי היום להשתלט על תודעתה ומתעסקת בענייני חולין.

אולי הוא יבוא הערב. ואז לא תראה אותו כמעט שבוע. הוא נוסע. היא לא יכולה שלא להרגיש שזו אשמתה שהוא עוזב אותה. שהיא לא הייתה צריכה לפגוש את ליאון. כמובן שההחלטה שלו לנסוע התקבלה שבוע לפני שעלה כל נושא ליאון כך שבמציאות לא היה קשר בין השניים. אבל במוחה הכול קשור.

הוא לא בא. היא שואלת אותו שוב אם הכול בסדר. היא צריכה להשקיט את הקולות בראשה.

הוא נוזף בה על חוסר הביטחון שלה. כל כך טוב הוא מכיר אותה וכל כך מעט הוא יודע על השדים שלה' על הצורך שלה באישור שלו.

עוד יום עובר לה בלעדיו ולאט לאט היא מתחילה להבין, הוא רוצה אותה שלמה. הוא צודק. כמובן שהוא צודק, מגיע לו לקבל אותה שלמה.

הוא נוסע מחר בבוקר לכמה ימים בדרום והוא מגיע לבקר אותה כדי להיפרד. הבית הקטן שלה מלא אנשים, כרגיל התזמון מזעזע. כשהיא נפרדת ממנו לשלום היא מחליטה שיש לה ארבעה ימים להיות שלמה.

או כפי שאמרו חז"לינו  ain't no mountain high enough! 

היא מתעוררת בבוקר לצליל טריקת הדלת. ליאון הלך בלי להגיד שלום.

כשעיניה נעצמות אט בחזרה היא לפתע לא זוכרת אם סגרה את המחשב אתמול ואולי הוא ראה את שכתבה על אדונה.

היא מחייכת לעצמה, נזכרת במה שכתבה כשישן, ומה שכתבה על ליאון.... מה שכתבה על ליאון???

היא קמה בקפיצה מהמיטה, המחשב כבוי. לא כזאת מטומטמת אחרי הכול.

על המחשב היא מבחינה בשתי שטרות אדומים, על השולחן בצד שלל המתנות שהיא קיבלה ממנו אמש, מארז מלח גורמה,  קופסה מהודרת של מלח ארומאטי, טולה, סיגריות, חטיפים ושתייה.

היא חוזרת למיטה עם שתי טון העצבות שנוספו לליבה. היא חושבת על אדונה. הוא אישר לה לפגוש את ליאון וזה לא הופך את כל העניין לפחות נורא. מה עשתה??? היא אוכלת את עצמה ונרדמת במחשבה שבגדה באדונה. 

שעה לאחר מכן אדונה מתקשר.

הוא עדיין לא ראה שהיא כתבה לו לפנות בוקר והיא שומעת את הספקות בקולו. זה היה מבחן והיא נכשלה בו. הוא נתן לה אישור אבל לא באמת רצה שתשתמש בו. כמובן שאת כל זאת הוא לא אומר, או רומז בשום צורה ואופן ואם כבר אז אומר בדיוק את ההיפך.

היא שמעה זאת בראשה מהדהד בקולו של אדונה. ביססנו כבר את העובדה שהיא קצת מופרעת... היא נרדמת שוב עם המחשבות האלו בראשה ומחליטה שהיא צריכה להיענש, אבל היא לא יודעת איך.