אני נזכר באותו יום של סוף אוגוסט, אביך ולח כמו סוף העולם. בצירוף של מקרים אין שום דבר דחוף לטפל בו, ובהחלטה פזיזה במקום ללכת בקו ישר הביתה, אני מחליט לנסות לקרוא כמה עמודים מ"לחסל" בבית הקפה שבשדרה. הכאוס ברחובות חוגג, עירוב של כלי תחבורה מסוגים שונים מאיים לשלוח עוד מישהו אל בית החולים, הצפיפות בחלקי המדרכות שנשארו לכולם להילחם על מקום בהן היא כמעט קלסטרופובית, ומרבית השותפים שלי להמתנה שהרמזור יתחלף לא חושבים שמרחב אישי הוא משהו שצריך. כשאני מקבל את הכריך והתה (בנקודה זו גם אני כבר לא חשבתי בבהירות), אני מתיישב ורגע של חרדה תוקף אותי. צחנת ההומלסים והאמורפיות של התורים ועוד בן זונה ספציפי שמעשן עליי גורמים לי לראשונה לאיזה סוג של פאניקה כשאני חושב על הפוזיציה שלי במקום הזה. הסופר הצרפתי והתה הפושר מסייעים לאט להחזיר לי את הדופק למצב רגיל, אני מתמסר ושוקע בהרהורים אסוציאטיביים.
"״אתה חייב לקבוע פגישה עם רופא השיניים שלך, באמת, זה נגרר כבר יותר מדי זמן. תתקשר אליו כשנחזור לפריז, תטפל בזה?״ הוא הנהן, הוא ישלים עם רוע הגזרה ויחפש רופא שיניים חדש. פול עוד זכר את היום שבו בישר לו רופא השיניים שלו על פרישתו לגמלאות. בימים ההם טרם פגש את ברונו, יחסיו עם פרודנס היו לא־קיימים, בדידותו היתה כמעט מוחלטת. כשבישר לו האיש הזקן שהוא מפסיק את פעילותו, הציף אותו גל עצב נורא, חסר כל פרופורציה, הוא כמעט פרץ בבכי למחשבה שימותו בלי להתראות, אף שמעולם לא היו קרובים במיוחד. יחסיהם מעולם לא חרגו מיחסי רופא ופציינט, הוא לא זכר שניהלו אי פעם שיחה של ממש, שדנו יחדיו בנושאים שאינם דנטליים. מה שלא היה יכול לשאתו, כך נוכח בדאגה, היה אי-הקביעות כשלעצמה; המחשבה שמשהו, יהיה אשר יהיה, מסתיים; מה שלא יכול היה לשאתו היה למעשה אחד מתנאי היסוד של החיים".
כמו למשל על למה כל כך קשה לי לשחרר. הרי אי בר הקיימות של הקשר הזה הייתה ברורה מההתחלה, לא פעם אמרנו בשיחות ביננו, "כל עוד זה נמשך", "כשזה יסתיים", והיה לי לפחות נדמה שהשלמתי איתה כבר אז.
אלה גם לא הרגעים הנדירים שחוויתי בעולם הזה שיצרנו, עליהם תמיד הרגשתי בר מזל. אולי זה התזמון. דווקא בנובמבר, בתחילת עונת הפריחה שלי כשכל כך ציפיתי להציג לה את הגרסה הטובה שלי, לכבוש עוד שיא של שפל נעלה (מה? נו אתם יודעים, ההרגשה הזו שאתה כל כך למטה וכל כך למעלה בו זמנית). כאתאיסט אין לי עם מי להתמקח ומה שקרה קרה. אז אני מנסה לנחם את עצמי שתיכף חגים ואירופה וכשאחזור יתקרר, והעיר הזו שוב תיראה קצת יותר כמו קרויצברג וקצת פחות כמו רפיח. ותחלוף שנה, שזה בדרך כלל הזמן שהמח שלי יוצא מעוד לופ של לפני שנה היינו כאן וכאן, ועשינו את זה ואת זה, כמו אז שהלבישה אותי במדי משרתת והעמידה אותי מול הטלוויזיה הענקית, בחגורת צניעות, עקבים וידיים מאחורי הגב, ללמוד מחן במטבח איך מכינים קובה סלק. איך בין כל המשימות הייתה לי איזו מחשבה עמומה, אם בסוף הערב אלקק את חור התחת שלה. בסוף כל מה שקיבלתי הייתה הרשות לאונן על רצפת המטבח עם הראש צמוד לרגליה, בזמן שהכינה בצק לבאן, ולמרות העומק קצת שנאתי את הרגע הזה של ההכרה בדברים שהיא יכולה לגרום לי להרגיש. אז תיכף זה יחלוף הלופ הזה, כי תעבור שנה.
ואולי קצת פחות אתגעגע, ואפרח.
