וקצת חשבנו על הפוסט הזה. מה לכתוב על הסשן ההוא. נקרא לו בשם שלו. סשן סאונדינג. נשמע קשוח. נצרף קלוז אפים של הכוס הפעור שלך.
נכנס לבית הממוזג שלה. היא קבלה התרעה של שעה ושל חמש דקות. מניח את התיק ושם את הפון בטעינה. משתיק אותו. סוגר אחריי את הדלת.
אולי גם נתאר לפרטי פרטים את הסאונדינג. הרבה פה לא מכירים. לפרט מה אני עושה. את האביזרים. הסכנות. ההיערכות לפני.
מגיע בשקט לחדר השינה שלה. היא מוכנה על ארבע. על המיטה. עם התחתונים הורודים והשקט המופתי. ספל הקפה שלי מוכן על השידה. בדיוק כמו שאני אוהב. וחם דיו. המזגן על 21. אני מניח יד על העכוז שלה. כאילו מחמם לפני הפעלה.
אולי גם נהיה מאלה המגזימים. סשן מנטאלי מאד. לא להכנס. להכנס אם את ככה וככה. נראה את הדם. החרכים. הפסים. את מה שכף יד ימין יכולה לעשות . ועדיין לא מצאתי את העכוז שיוכל לו.
זמן סיגריה. היא צריכה להתאושש. להסדיר נשימה. להיות מסוגלת לשבת. יש לה צחוק קצת משוגע ואני אוהב את זה. שני אנשים בוגרים בנפשם וסוטים בראש. מאתגרים אחד את השניה. מדברים על האקט הבא. סוגרים קצוות.
נצלם את הכל ונשתף. עם כמה פחות ליירים מסוגלת להתמודד. דברנו על זה זמן מה ולא יצא. ואיך בדיוק נמשיך מכאן. כמה רחוק מכאן נלך. בוחרים תמונות כאוצר מוזיאון. עד כמה זה חשוף.
היא נשכבת על הגב. מפשקת. אני אומר לה מה לעשות והיא מדריכה אותי. מכוונת. מתקנת. בכל זאת זה הכוס שלה. זה אקסטרימי גם ככה. אנחנו ילדים גדולים. ועוד כמה קלישאות. אני מניח מגבת מתחתיה . מלטף ומרגיע. הולך לשטוף ידיים עם אלכוהול ובודק שוב אם הכלים שלה חוטאו. ואז אני מחזיק את הספקולום ו...
וכן. תדליקי לי סיגריה. אני לא מעשן אבל זה מתבקש. אנחנו מדברים על זה. מכרסם עוגיה טעימה שאמא שלה הכינה. ויושבים שם בעירום אחד מול השני. ואני אומר לה שאני חייב לכתוב על זה. ובודק מה לפרסם ומה לא.
ואז אני מחזיק את הספקולום ו... ומשאיר את זה ביננו. נשאר איתה אחרי שבעה גמירות. לוודא שנחתה. והבטיחה לי שתלך לישון מוקדם היום. יושב אחרי יום עבודה עם שלל תמונות בגלריה. ומנסה להגמיד את הסשן ההוא. זה נשאר ביננו.
כי זה לא משנה באמת מה שעשינו.או איך נקרא לזה. זו האמון שבנינו. התקשורת שיצרנו. החיבור. האמונה העיוורת. אחרי הרבה זמן היה שם משהו טהור ונקי. ולחיי המון סשנים בריאים שכאלה. ולחיי מה שבין הקפה והסיגריה.
