אני בהחלט טיפוס של חורף.
וזה רק סמלי שהסופש הקרוב הולך להיות סוער.
כמו שצריך להיות.
אני יושב ומנער את ראשי תוך כדי כתיבת שורות אלה.
הבן שלי מסתכל עלי במן פליאה שכזו.
אחרי הרבה זמן של דשדוש.
של אחיזה באוויר.
של הרבה סבלנות.
חוסר מנוחה.
תשישות נפשית.
סוףסוף דברים מתחילים להסתדר.
כמעט מכל בחינה שהיא.
ואני לא יודע אם "להאשים" את אלוהים או לא,
אבל דברים טובים קורים באמת למי שעוזר לעצמו.
ולא תולה את עצמו באחרים.
בא לי שהגשם כבר יבוא,
לצאת עם הילדים החוצה,
להכיר להם את ג'ין קלי בין המטריות והעמודים.
זה מן זרם חדש בגוף.
כזה היה פה מזמן. כמעט שכחתי.
זה אשכרה מתקשר לפוסט שכתבתי לפני כמה ימים.
על זה שצריכים להתחיל לרקוד.
ואני על השיר הזה כבר בלופ השביעי או השמיני.
זריקת מרץ לא נורמאלית.
וזה לא באמת רק השיר.
זה בעיקר כל מה שמסביב.
הצעת העבודה והקידום העצבני.
זו שחיכיתי לה כל כך הרבה זמן.
זה המצב האישי שכבר נותן את אותותיו
בהשקעה רק מתחילת השבוע.
ועוד דברים שהזנחתי יצטרפו בהמשך.
את תראי.
אני אולי בלופ התשיעי
אבל קרוב לרקיע השביעי.
העננים גם מתקדרים כמצטרפים לשמחה.
הרוח קרה וחצופה. תומכת מתמיד.
אתם לא תראו אותי על ארוך החורף הזה.
יותר מאוחר היום,
אני עם הקידס והאשה נגרום לשכנה למטה לקלל.
כשבחוץ יהיו ברקים,
אנחנו בבית נעשה רעמים.
דברים בהחלט מתחילים להסתדר.
איזה פוסט בנאלי שזה מדהים. :)
את רואה מותק...
אני טיפוס של חורף.
למרות הכל.
לופ עשירי.
ילדים...הנה זה מגיע...
לא צריך מעילים ומגפיים.
רק מטריות.
יאללה החוצה.
