סרטן הגדי

היא כל הזמן שוכחת.

היא רק נכנסה לבית ורעש האבנים והקיר המתפורר הזכיר לה שמשפצים לה את החדר.  כבר יומיים. אבל אתמול היא ישנה אצל נועה ושלשום עם אימא במיטה. אבא עבר לסלון.

אחיה הגדול כבר עזב את הבית.

כבר לפני חצי שנה אבל ההורים נתנו לחדר שלו להישאר על תילו כדי להיות בטוחים שהוא מסתדר.

ההחלטה כבר נפלה זמן רב לפני שהוא הודיע שהוא עוזב את הבית. הרעיון היה שלו. לשבור את הקיר שבעצם מפצל את החדרים כך שלאחותו יהיה עכשיו חדר הרבה יותר גדול. עם עוד כיוון אוויר אחד. הרבה יותר כניסה של אור. החלון שלה ישב בדיוק מעל חדר האשפה. קומה ראשונה.

הפועל ירד מהסולם והלך לכיוון המטבח. בדיוק כשהיא נכנסה. מילא לעצמו את בקבוק השתייה.

"שלום" הוא ניסה לחייך עם שתי שיניים שבורות מקדימה ומצב רפואי מזעזע של כל היתר.

"היי" היא הורידה את התיק על הספה בסלון. חייכה בנימוס.

"שכחתי את הביתות אצל הקבלן."

"אממ... אני לא יודעת..אין לנו פיתות. יש לחם במקפיא. "

"לא צריך. הכול בסדר. קבלן בדרך פה."

"אממ בכיף." אומרים בכיף לפועל ערבי?  הייתי צריכה להגיד אוקי? בסדר?

הוא חוזר עם הבקבוק לחדר. עולה על הסולם. ממשיך לשבור את הקיר.

היא קראה את הפתק על המקרר שהשאיר לה אביה. שתתה מילקשייק שוקו בקרטון. הלכה באיטיות לעבר החדר שלה.

כמה כיף זה יהיה. סוף סוף. מיטה זוגית. אוכל להזמין לפה את כל הבנות. מקום לכל הספרים והדיסקים. יהיה לי מקום לכל הפוסטרים והתמונות.

דורכת על תלוליות האבק בכניסה לחדר.

הוא ניצב שם משמאלה. יושב על הסולם. מעיף לעברה מבט.

"לא יכלו לשים בו קיר גבס?"

היא שוב מחייכת בנימוס. מסתכלת עליו מעט. צופה בו עובד. שובר בפטיש 5 קילו את הקיר.  היא שולחת את ידיה לעבר אוזניה. הרעש די מחריד.

הוא בטח בגיל של אבא שלה. אבל לא שמן כמו כל הערבים בגיל הזה. עבה. רחב. מה זה רחב. רחב כמו מקרר. הוא בטח הולך על הצד במסדרון פה המוביל לחדר.

"איפה בעלבית"?

"נסע לעבודה. משהו דחוף כנראה. יחזור בערב" כמה שאני ילדה מטומטמת. לא הייתי צריכה להגיד את זה.

עם פטיש קטנה יותר הוא שובר את חלקי הקיר שנשארו ליד החלון. כדי לא לעשות סדקים בקיר החיצוני. שפכטל ביד השנייה משלימה את העבודה ומיישרת.

ואז היא קולטת משהו שם למטה. משהו כמו נחש ארוך. כמו עוד רגל בסמוך לרגל הימנית שלו. נחש שאפשר היה להצמיד או לימנית או לשמאלית. רק לאחד משרוולי המכנס. אין מצב. היא לא יודעת אם לצחוק או לברוח. אין מצב שזה זה. אין דברים כאלה. גם בסרט ההוא שראתה עם בני מהכיתה לא היו דברים כאלה. זה לא טבעי.

היא מנסה להסיר את מבטה אבל מוצאת את עצמה תוך כמה שניות חוזרת לחפש את הנחש.  פאק. אין מצב. אין מצב.

"על מה את מסתכלת ילדה?"

"אממ...על שום דבר. באמת". היא מסתכלת לחלון במבוכה אדירה. באסה שאני פולניה. אי אפשר להסתיר את האדום סלק הזה שהתפשט לי על הפנים.

אבל למה היא לא פשוט בורחת משם?

"בואי לבו".

"אני לא רוצה".

"כן את כן".

"היא מסתובבת ומשפילה את מבטה. היא לא מסוגלת להביט בו אחרי שתפס אותה נועצת באיבר שלו מבטי זימה.

היא מתקרבת לאט לאט אליו. עומדת בסמוך לסולם כאשר הפועל יושב בדיוק כשמחלצותיו בדיוק מול הפנים שלה.

הוא מוציא את הזרנוק שלו החוצה. היא נבהלת. חתיכת נחש עבה וארוך ארוך מאד. היא מביטה עליו כאחוזת הלם. לא יכולה להגיב. לא יכולה לזוז. לא יכולה לעשות כלום. כאילו מישהו הדביק את תנועותיה ואת תגובותיה.

חוץ מאשר את הרטיבות המתפשטת שלה. זו שכבר אפשר לראות על דש הטייטץ הלבן שלה.