סרטן הגדי

חמש עשרה שניות

שניה אחת

ברב הפעמים זה תופס אותך דווקא כשאתה ישן. אתה אף פעם לא יכול להיות מוכן לזה. גם אם יש לך הרגשה מוקדמת. אתה שומע במעומעם את האזעקה מהרחוב. זה זה או שזה לא זה? אתה מתעסק בדילמה אם לוודא שזה זה או שזה לא זה. וכל זה בשניה אחת.

שתי שניות

הביפר שקבלת מפיקוד העורף כמו כל אזרח שגר בתחום עוטף עזה מעיף לך את הדילמה לכל הרוחות וקובע לך עובדה אחת צווחנית, מחרישת אוזניים ומאיצת דופק. מרגע זה הכל נעשה יותר ויותר מהר. עכשיו אתה בטוח. זו אזעקת צבע אדום. התובנה הזו כמו כיפת הברזל עצמה מטיסה במהירות קול בריבוע את הפקודות מהמוח לגוף. אבולוציית ה'צבע האדום' גרמה לתושבי הדרום לפתח אינסטינקטים יותר מהירים.

שלוש שניות

אתה קם. היכן שלא תהיה. במקלחת. בשינה. בזמן מעשים מסויימים. מהרביצה מול המסך. אתה קם. גם אם כבר עמדת אתה קם. הרווק והאבא שומעים את אותה אזעקה אבל האבא מבין אותה אחרת. שלוש שניות ומחשבה אחת עוברת בראש. אתה מרכז את כל תאי הזכרון אם לרגע שכחת וכמו ה-'WAZE' אתה במהירות שיא מקדד לעצמך את היעד הבא ואת המחשבה הבאה: איפה הילדים. בזמן הזה אתה כבר בתנועה מזמן. אתה פשוט עוד לא יודע את זה.

ארבע שניות

ההנחה כרגע שהילדים איתך. אתה יודע שהם מורגלים אבל מה אם לא שמעו? זה כמו חציית הכביש בריבוע. אתה יודע שהם מודעים לכללים אבל לעולם לא תפסיק להזכיר להם. בזמן הזה אתה מספיק לחשב את זמן ההגעה שלך ואת זמן ההגעה של הילדים שהוא נתון לפעמים אחר לגמרי לממ"ד הקרוב.

חמש שניות

תוך שניה שתיים אתה גם תפגוש אותם. כאילו לא ראיתם המון זמן. ההתרגשות עצומה. אם יש משהו לדעתי שהילדים שלי לפחות נרתעים ממנו זו האזעקה עצמה. פחות מהפצצה. האזעקה כל כך מחרידה עד כדי כך שאני מהרהר אם יש מתים שקמו מקברם. 

שש שניות

אתם בדרך לממ"ד. אתה עדיין מחשב כל הזמן את זמן ההגעה שלך לממ"ד. אתה לא רוצה לרוץ כדי לא לעורר פאניקה. אם יש לך זמן אתה פשוט הולך בהליכה מהירה ומשדר בטחון ורוגע. אני תמיד אומר לאשתי אם תפחדי מג'וק גם הם יפחדו. אם תפחדי מהצבע האדום גם הם יפחדו. הקסאם או מה שזה לא יהיה לא קשור לזה בכלל.

שבע שניות

אם הילדים ישנים אתה ואשתך כבר שננתם מזמן את הכללים. כל דבר כדי לחסוך זמן. בן לוקח בן. בת לוקחת בת. פחות לחשוב בדרך. לחסוך שניה של מחשבה. שניה בפרק זמן של חמש עשרה שניות זה המון זמן. המון זמן. בשלב הזה אתם כבר בדרך לממ"ד. זה רק עשרים מטר אבל זה נראה רחוק משום מה.

שמונה שניות

אתה מזרז את הילדים כי לפעמים הם כל כך עפוצים שהם לא מודעים לזה. בדרך לממ"ד אתה לא מחכה לשניה האחרונה. מבחינתך כל שניה היא כבר השניה האחרונה. את הזמן הנותר אתה מעדיף לבלות בהסדרת נשימה ומאחורי דלת סגורה.

תשע שניות

אתה מסתכל על החתולה ואתה יודע שאין לך ממש זמן לאסוף אותה מה גם שעצם הריצה אליה רק תבהיל אותה יותר. מצטער . תצטרכי להסתדר לבד. אנחנו נהיה שם. מוזמנת לבוא.

עשר שניות

אתה נזכר בכל אותם חמש עשרה שניות קודמות. בפעם השניה היית במצב שתיים. במקלחת. בדיוק הורדת את הזבל. העמסת את המכונית. שיחקת במשחק לוח עם הקידס. אתה כמעט זוכר את כל הפעמים שבהם זה תפס אותך. אבולוציית הצבע האדום גרמה לך להיות מוכן לכל תרחיש אפשרי.

אחת עשרה שניות

הצפצוף המחריד של הצבע האדום לא נותן מנוח. מטחים קצרים של צפצופים רמים. מרעידי קירות ועוכרות שלווה. את המתים יכולים להעיר כבר אמרנו. אבל אתה יודע שאם היו משנים את הצפצוף לצפצוף של אוטו גלידה זה לא היה אפקטיבי כמו זה.

שתיים עשרה שניות

אתם כבר בממ"ד. אתה מוודא שדלת המתכת של החלון סגורה. אם נשאר עוד חריץ אתה מוודא סגירה הרמטית. את הדלת בשניה הזו אתה גם מספיק לסגור. אין לי מושג איך. אתה פשוט מספיק. ואז השאלה האולטימטיבית...האם אתם בטוחים?

שלוש עשרה שניות

אתה עושה ספירת מלאי של כל הנוכחים. כאילו שלא עשית מספיק בעשר שניות הקודמות אבל אתה שוב עושה. מחייך אליהם כי אין מה לעשות. לפעמים אתה תופס את כל הסיטואציה כמאד הזויה ומה שנשאר זה רק לצחוק מזה ולקוות שהם יגדלו להיות מחושלים יותר מזה ולא נטל על החברה. ושוב ספירת מלאי. כולם פה. הילדים בעיקר. האשה. גם החתולה. ואז שוב השאלה האולטימטיבית...האם אתם בטוחים?

ארבע עשרה שניות

אתה מחכה. מחכה לבום הגדול. זה צריך להגיע בכל רגע. זו השניה הכי ארוכה מכל החמש עשרה שניות. אתם במקום בטוח ואתה רק מחכה לשמוע את הפצצה ובעיקר את כיפת הברזל. אתה מחבק את הקידס ומקווה שהם לא יצטרכו לעשות את זה לילדים שלהם. תקוות לחוד ומציאות לחוד. ספירת מלאי נוספת אפילו כשאתה רואה אותם מול העיניים. הנה זה מגיע...

חמש עשרה שניות.