נכנסה נבוכה, עיניה מושפלות.
פוחדת להביט.
בשמלת קיץ בהירה
כמו שרציתי.
הסירה בגדיה, כפי שציוויתי
וונילה לבנה ויפה.
אני יושב בחשכה, רק עליה האור.
ואני...
לקחתי אותה
ואז...
היא מעבירה אצבעות, ארוכות ונאות, נוטפות זיעה וזרע, על פיטמה זקורה, ומשמיעה קולות ריגוש והנאה עת הצריבה חולפת בשדיה.
גופה, אדום הוא כתות, בוהק לאור הנר, כפסל ברונזה יצוק ביד אמן.
מתרוממת, מתיישבת, כורעת על ברכיה. מצחה מונח על כפות רגלי, ידיה אוחזות בקרסולי, וישבנה הנפלא מורם בגאווה אל על, מבקש, מזמין.
מרימה ראשה, עיניה מושפלות, ובקול שליו ורגוע אומרת: "אדון, כל המחשבות שחלפו במשך השנים במוחי, כל מה שדמיינתי לעצמי, כל מה שהסתרתי בפינות נפשי כל חיי, נפתח כאן והיום. כל הספקות והבלבול נעלמו להם. נתת לי את האמת שלי, אדוני, ממנה ניסיתי לברוח. יש לי אותי, ואני שלך, אדוני".
שתקתי וחיבקתי.