מה-יתרון העושה באשר הוא עמל?
את-הכול עשה, יפה בעיתו ...
החוויות שאנחנו עוברים, מביאות אותנו להבנה עמוקה יותר של עצמינו, כל אחד בנפרד ושנינו ביחד.
כל אחד מאיתנו עובר אותם אחרת....לא פשוט הענין הזה אבל אפשרי :)
וכאן אני כותבת את עצמי ועל עצמי...
אני מבקשת הדבר היחיד שעוזר לי לבכות. קשורה ומוצלפת פעורה ונזקקת בחלל אחר מתעופפת מכל מחשבה ומשא משוחררת. השקט משתלט לי על הגוף תבקשי! תאמר לי בנהמה שקטה דמעות.יתנוצצו בעיני "תכאיב לו עוד בבקשה אדון שלי" אתה תִנעץ בי כנמר רעב תחדור על יבש אל החור הרטוב והרעב אלייך ידֶךָ יעטפו את צווארי יחנקו את הצורך יורידו אותו מטה ישחררו כל השרירים והרצונות ואני, ארחף בעולם שכולו שלווה במרחב שכולו אתה ושלך. רגע לפני שיגמר לי האוויר אתה תשאג אותך לתוכי תסיר אצבע אחת מגרוני תפסק את שפתי עם שפתייך תרווה אותי באוויר ובנוזלייך ותפקוד עלי תגמרי ותבכי! ובעוד אני דומעת וגומרת תנקז ותשאב אליך את הנוזלים הנשפכים מנפשי :)
אני מקבלת אישור לשלוח לו את זה בווטסאפ... שולחת והלב דוהר "עוד שעה" הוא שולח לי תשובה ואני מרחפת בענן מרגע תשובתו ועדדד שאנחת :)
"קח אותי אליךָ שְמור עליי מִפּני כל העולם וְתן לי עוגן קבוע בין זרועותיךָ לא רוצָה להיות ענן " קרולינה מדברת אותי בשבילך - אדון שלי
אנחנו מטפסים בשלבי סולם ההתרגשות מעלה מעלה במשך היום. הסימנים הכחולים שאתה משאיר המילים המעטות שאתה משחרר גורמות לדופק לפעום בטירוף בכל פינה בגוף להריץ כמויות עצומות של דם שמגיעות לכל הקצוות מעוררות את כל היצרים. אנחנו משוחחים בנינו מתלהטים, מצפים נרגשים ורעבים ההתרגשות אצה, טסה במעלה הסולם ואנחנו ממתינים. ההזדקקות מתפרצת מאיתנו כמו הלבה החמה הנשפכת מהר הגעש. הצורך במילוי שלך הסיפוק מידֶיךָ המפרקות תחושות ההקלה שבלהיות צמודים לרגלייך כל זה מתנקז לאש ששורפת את החבל בו אנחנו נוסקים למטה כשאתה משאיר אותנו עוד יום להצרב בלהבת הצורך...
יש את הימים האלו שהכל בוער בי זה אתה שמילה או תחושה שאתה שולח לי מציתה בי אש שרוקדת ומרתיחה לא יכולה להסביר לעצמי כלום המוח מחוק אין מחשבות רק הגוף מדבר צועק, צוחק אפילו צורח כאילו כל נקב, חור וחדר במרחב העור שלי נפתח, נפרץ, נקרע אדון שלי אלו ימים שבהם כל הגוף שלי מרגיש כאילו אני חור אחד גדול ופעור ורק הכיפה היפה של הזין שלך תחובה לפתח הנוטף שלי מזכירה לי שרק לך אני משאירה אותי מתאווה ונזקקת לך אדון שלי אלו ימים בהם הרעב גובר על כל דבר אחר כל מה שאני עושה מסתיים בצורך הבלתי נשלט להגיע אליך בשמלה שקופה ומגפיים ולהיות לך לשפחה. לכרוע על בירכי ולהוריד כל משקולת מעל כתפי רק להרגיש אותך לש אותי, מפסל אותי בדיוק רב לצרכייך ולהיבלע בתוך הרצונות הכי פרועים שלך.
שנים של חלומות חודשים של מחשבות שמעולם לא הרשו לעצמן להגיע לכדי פנטזיות התנפצו יום אחד בהיר לשאלה חדה, ברורה וקצת מפחידה שהאיש שאיתי שאל אותי שאלה שאחרי מחשבה ארוכה קיבלה תשובה חד משמעית כן! מאותו רגע שה- כן שלי הגיע והשמחה שלו לתשובה שלי הורגשה אצלו בכל הגוף התחלנו בטיול שידענו היכן מתחיל אבל לא היה לנו מושג לאן תוביל הדרך. קנינו כרטיס שהוא one way ticket כי לחזור אחורה זה בלתי אפשרי. והתחלנו בטיול המופלא הזה שהוביל אותי להכיר שקיים עולם שהיה בחלומות שלי שנים ומכל מיני סיבות לא פגשתי בו ולא הגעתי אליו. ההתרגשות שלי הייתה בגדר טירוף חושים כשהגעתי לכאן והבנתי שהנה יש לי מקום בעולם. שהחלומות שלי יכולים להפוך לפנטזיה ואפילו יכולים להתחיל להתממש אט אט {למרות שרציתי מהר מהר} הוא כבר הכיר את העולם הזה בעבר, אבל אז זה היה שונה, והוא גם לא ידע כיצד אגיב וחשש להביא את זה בפני. כמו שאני חששתי לספר לו על המחשבות הסוטות שלי {כך חשבתי בעבר}. יתכן שגם לזמן יש מה להגיד, היינו טרודים בלהרים תא זוגי, משפחתי וכלכלי וכנראה היה לנו קשה להתפנות לצרכים הפנימים והאינטימיים שלנו העולם הזה לימד אותי להרשות לעצמי !!! - אם בניסים עסקינן - GiaX - הבנתי שיש כאן עולם שבו מותר הכל. מותר גם להיות כלום. מקום בו אני יכולה לשחרר אותי מעצמי. למדתי שלמיניות שלי יש כוח מחייֶה. הסקס שכלכך רציתי וחשקתי בו הפך לאנרגיה מניעה, מעוררת חיים. והתחלתי לחלום בגדול, לפנטז בענק {סליחה אדון שלי על כל הפנטזיות הפסיכיות, ילדותיות וגם אלו הבלתי אפשריות שהראש לי כותב כשאני חושבת עליך} הטיול שלנו בעיצומו והוא ימשיך עד לסוף היותינו בעולם החיים בעוד שנים רבות - כך אני מקווה :)) הטיול הזה הוא כלל לא פשוט, גם לא קל, דורש הרבה הקשבה, אהבה ואכפתיות. הטיול הזה נובע מההתרגשות הלא פוסקת שלנו מהחיים עצמם ומכל מה שאפשר לעשות בהם. אנחנו פורשים אחד מול השניה את כל הקושי ואת כל היופי ומנסים לכרוך אתם ביחד ולמצוא את הדרך שבה שנינו עפים על עצמינו. ומאז שאני מרשה לעצמי אני רוצה יותר, אני רעבה לעוד. ולא אני לא מדבר רק על סקס - כשאני משחררת את עצמי משליטה עצמית במיניות שלי כשאני כואבת, מסומנת, מוצלפת, מתמסרת. משוחררת ממה מותר ומה אסור אני אדם הרבה יותר נחמד וטוב :) למדתי להעיז, למדתי לרצות, למדתי לעשות. ובין כל השאר והכי חשוב למדתי ועדיין לומדת לבקש, לפעמים בלחש, לעיתים במילים לא ברורות לפעמים בחיוך של מבוכה, פה ושם עם חשש אבל להגיד, לבקש, לדבר אותי בלי לחשוש וביחס ישיר לרצונות שלי אני לומדת להמתין, לחכות להבין שלכל אחד יש קצב אחר. לומדת לשמוע מילים שנאמרות בלחש לומדת להקשיב לרגשות שמובעות בידיים ובעיניים לומדת להיות ופחות לחשוב. כי מה הם החיים בעולם הזה אם לא להתרגש מוח, לב וגוף?
שלי הוא ממש לא קטן והייתי רוצה שיקרה לי הנס ושהוא יתמלא ויתמלא ולעולם לא יחסר שתצרוך את הנרות והאש שבי כי כשאתה מדליק בי אותך כשאתה משאיר לי בקנים את השמן שלך כשאני מסומנת ומלאה בשלך אתה מרוקן את הרעב ומצית בי שוב את הצורך
בליבי בוערת אש, בגופי המתרגש..\ משה פרץ - שיר שלא היכרתי ומתאר נפלא את תחושות הגוף והלב...
שבת שלום וחג מלא אור ושמח אנשימים
אש בליבי בוערת אש בגופי המתרגש כשאני ניגש אלייך
כשמבט עיני נפגש שוב בעינייך אז קורה דבר שלא קרה לי עוד מיד אני מתחיל להתקרב אלייך וכשאת מתחילה אני פתאום הופך ל...
אש בליבי בוערת אש בגופי המתרגש כשאני ניגש אלייך למה זה נראה לי כמו חלום שליבי בוער פתאום ואני ברגשותייך
אש בליבי בוערת אש בגופי המתרגש כשאני ניגש אלייך למה זה נראה לי כמו חלום שליבי בוער פתאום ואני כולי שמח
מרגיש את נשמתי הולכת אחרייך מושכת את גופי בדרך לליבך לא מבזבז ת'זמן אומר מילה או שתיים מיד את אומרת כן ליבי שוב מתלהט בוער כמו...
אתה חייכת, חיוך קטן ובי הדלקת שלהבת..... "{פגישה ראשונה - אילנה אביטל} השיר הזה מתנגן בתוכי כבר יומיים אולי חדר לחורים שהושארו פתוחים על ידך כשיצאתי ממך. "מה את רוצה?" "תזיין אותי, בבקשה אדון שלי" הבקשות שלי עדיין מגיעות עם חיוך של מבוכה, אולי זה חיוך של התרגשות או עירבוביה של השתיים אתה מנסה ללמד אותי להעיף ממני את המבוכה "החיוך הזה שלך שלפני" "עכשיו תבקשי בלעדיו" אני מתפתלת ומבקשת. אתה מנסה להבהיר לי שהרצון, הצורך והבקשה שלי אותך וממך הוא לא מקום למבוכה. להפך... כך בדיוק אתה רוצה אותי, נטולת חששות או עכבות מולך אומרת את מה שהיא חושבת, מפנטזת, רוצה, מבקשת בקול בהיר, צלול, חזק בלי שברים באמצע כל מפגש איתך; קצר, ארוך, סשן כזה או אחר מכניס אותך יותר עמוק לתוכי אתה מספר לי את הדברים שאתה פחות אוהב רק כשאני קרובה אליך ומרגישה כמה אתה אוהב. "לאט, לאט" היה המוטו שלך מהרגע שהכרנו ועדיין אני לומדת אותך מגלה שכשיש מקום בו מותר להגיד הכל,רק צריך ללמוד איך להגיד את זה רק לבחור את הטון הנכון. "את מדברת יותר מידי" אתה אומר והזין שלך ננעץ לי בפה ואני בכלל מנסה לספר לך שאני כותבת הרבה {ועדיין לא כל מה שיש לי לכתוב לך} שבדכ אני שותקת ושרק התרגשות או מבוכה גורמים לי לדבר גם שטויות לפעמים... וכל זה בגללך בכלל. כל מפגש, סשן מותיר את תוכי פעורה יותר לעוד ממך לא מצליחה להבין, למה אין לי שובע ממך יוצאת ממך וכבר רוצה לחזור לעוד מנה.
החיוך הקטן הזה שלך, שיושב על הפנים שלך כמעט באורח קבע, כל הזמן מול עיני, משאיר את השלהבת שלך דולקת בי כל הזמן.
לעיתים נדמה לי שכלום לא מתוכנן אצלו ואז אני נזכרת בספונטניות שמבצבצת אצלו בתוך הסדר הפנימי שלו כאילו הוא קורא את הבלגן האינטימי שלי גם את מה שאני לא כותבת
זמנֵי המתנה, הם משהו שעדיין לא הצלחתי ללמוד לנשום עמוק לתוכו זהו זמן מריבות בין הראש ללב בין הגוף לנפש. מנסה להבין, במקום פשוט לעוף. כל מה שאני זקוקה לו זה להאסף בין זרועותיו להתכנס אל השקע שלי בצוואר שלו לרדת על בירכי אל בין רגליו ולסתום את כל נסיונות ההבנה בנר היפה שבין רגליו לאסוף את השָמָש המטפטף שלו עמוק בתוך פי זה המזדקר כדי כדי להבעיר עוד יותר את הגחלים הלוחשות שאני כל יום עבורו.
יש ימים בהם גם אני לא מכירה את עצמי. אלו הימים האלו שמישהי אחרת מבצבצת מתוכי מהססת, לא בטוחה. כזו שמקשיבה לדקויות מיותרות כזו שמפענחת מילים וטון של קול, מהמקום הירא שלה. בימים המעטים הללו, ימים שבהם אני מעזה להגיד את החשש שלי בקול מין רגש שכזה שברוב הימים עף למעלה בהתרגשות. מין רגש כזה שרועד לו, לעיתים רחוקות, מבצבץ מציק ומגרד שואל שאלות שכבר מזמן ענית לי עליהן שוב ושוב. ולמרות שנענתי ונהנתי לא פעם, אני כאילן מנסה למצוא שוב את מקומי, כאילו הוא פתאום לא לגמרי ברור לי. אלו הימים שהרגישות העמוקה והעוטפת שלך נעמדת מולי אוחזת בפני ואומרת לי מילים שאני יכולה לפרש רק בצורה אחת שם, ברגעים הללו, אני מבינה, שוב, את המקום המדויק שלי אצלך. מקום של אהבה, הערכה, כבוד ויראה מקום שבו אני שלך. מקום בו אני אכן יכולה לומר לך הכל אפילו נדרשת לכך. אבל, צריכה לזכור שלא תמיד אתה פנוי ולא תמיד התגובות שלך יהיו תואמות את מה שאני רוצה לשמוע ולהרגיש. אתה מרגש אותי על בסיס יומי ואני כלכך רוצה לתת לך בדיוק את מה שאתה זקוק ורוצה לו ממני אבל לפעמים אני סוטה מהדרך. ואתה, בדרכך המיוחדת שובת הלב, הנחושה והמכבדת מחזיר אותי בדיוק רב למקום בו אתה רוצה אותי מזכיר לי במילים ספורות כמה אני שלך הרבה יותר ממה שאני לפעמים חושבת. אחרי כלכך הרבה זמן בו אתה נוטע בי את שורשיך באופן קבוע וברור לא מאפשר לשום ספק או חשש להשאר בתוכי יותר מרגע קצר אולי הגיע הזמן להפסיק לחשוב להניח הנחות בגלל מילה שנאמרה או סתם קול קצת יותר טרוד מהרגיל אלא רק לזכור כמה גדול הלב שלך לזכור את יכולת ההכלה שלך אותנו.
אדון שלי חנוכה בפתח, ואני אהיה לך החנוכיה הכי מאירה שיש, אם רק תרצה בי ככזאת אהיה לך בכל יום הקן בו תוכל למלא בי בך כל אשר תרצה אני אזכור לדלוק עבורך, גם כשאתה עסוק וטרוד וכל שאתה צריך ממני זה לשמור אותי בוערת עבורך.
- כותבת גם כאן, בעיקר בשבילי, כי הרגש גואה ומלא והייתי זקוקה לעוד מילים כדי להגיד מה שכבר אמרתי, מה שהוא יודע ומה שאני הייתי צריכה שיחרט בגופי וליבי כבר מזמן.
לראותם בלבד :)
בבקשה שים לי נר על ה חלון{לא טעיתי} - פבלו וסטלה מאריס ונרקוד לאט את מחול הנשמות שימי נר על החלון והלב ישוב לפעום.
כמעט ערב, אני מחכה בחדר שלך על ארבע על המיטה, בסבלנות ובדממה. אני שומעת אותך נכנס, קצת מופתע שהדלת לא נעולה שומעת את הצעדים שלך עולים במדרגות כבדם ועייפים ואותך ממלמל - "העוזרת שכחה לנעול, מוזר" כשאתה מדליק את האור מתגלה בפניך הישבן שלי לידו שוט, מחבט ופתק. "תחבוט בי אותך, בבקשה, אדון שלי." השתיקה שלך מכסה את עיני בדוֹק של דמעות חוששות. פעימות הלב שלי מחרישות את אוזני. רחש כפתורים נפתחים, רוכסן שנפרם והנשימות הכבדות שלך מבהירות לי שאתה מתבונן בהפתעה שעל המיטה הגדולה שלך. אני שומעת את המים זורמים במקלחת וטיפות מטפטפות מעיני וגם בין רגלי שמתחילות לרעוד מהמאמץ שבעמידה ממושכת על ארבע. פתאום, כף ידך נוחתת על פלחי ישבני חזק ובקצב מהיר ועוד לפני שאני לוקחת אוויר, אני שומעת אותך קרוב קרוב אל אוזני "בדיוק מה שאני צריך עכשיו, שובבה שלי" אתה לוקח את הפלוגר ומתחיל להצליף על כפות רגלי ואני מתכווצת, מעביר את הפלוגר בין שפתי התחתונות, מהמהם משו שאינני מצליח להבין וממשיך להצליף על הירכיים, ממשיך בעצמה וללא הפסקה לישבן עד שהוא מאדים מאד. "סיפרי בקול עד 50" אתה אומר בלי להפסיק לרגע. אני לוקחת נשימה עמוקה ומתחילה לספור. הפעם אתה הוא ההפתעה. לרוב אתה מצליף בהפסקות, מלטף באמצע הפעם החלטתי להפתיע אותך ולהגיע בדיוק לרגע בו אתה צריך בלי לחשוב עלי כלל ולמרות זאת אתה מצליח, שוב, להפתיע אותי. מדהים אותי שוב ביכולת שלך לקרוא אותי, מחשבותי ורגשותי מבלי שאגיד יותר מידי. "על הגב", אתה אומר ואני כבר מזמן מעופפת לי במקום אחר. אתה עובר להצליף על הכוס שלי - "20 ולאט" אתה נועץ מבט לתוך עיני המבריקות מדמעות בלתי נשלטות מרפרף על הדגדגן ועולה להצלפות על החזה שלי. "ספירה של 10 ולאט לאט" אתה מתקרב אלי. כשהשדיים שלי מקווקות באדום בהיר, אתה מתיישב לידי ושם לי אטבי מתכת על הפטמות. "עכשיו אני הולך להתקלח" אני שומעת אותך אומר תוך כדי שאתה מתרחק ואני מוכנה לשכב כך ולקבל ממך כל מה שרק תרצה גם במשך שמונת ימי החנוכה :)
למה אתה אומר שלא באתי - הנני כאן לצבטות האש והצלפות השוט
