Alatar

הי, מה קורה? איך בעבודה? הסתדרת עם האוטו בבוקר? יופי, נהדר. ואת יוצאת לצהריים בקרוב? עד מתי זה? אה, אוקיי. מה? לא המון, את יודעת... אני בעיקר צריך לסיים לכתוב את המסמך ההוא, אבל ממש אין לי כוח לזה. בטח אחרי ארוחת צהריים. לא, שום דבר מיוחד, רק רציתי להגיד לך שבדיוק בעוד 11 שעות, באחת עשרה ושלוש-עשרה דקות הלילה את הולכת לחטוף סטירה. אחת חזקה. למה דווקא באחת עשרה ושלוש-עשרה דקות? טוב שלא שאלת למה סטירה. כי נראה לי שזה יהיה מספיק זמן כדי שתאבדי את תחושת הזמן אחרי שתהיי עם עיניים מכוסות החל משמונה חמישים-ושמונה. מה זאת אומרת "מה תעשי עם עיניים מכוסות במשך שעתיים ורבע"? את תחכי, כמובן. תחכי לסטירה שאת יודעת שתגיע, אבל לא בדיוק מתי. ובינתיים אנחנו נדבר קצת, אני אעסיק לך את הפה בכל מיני צורות, אגרום לכל מיני תחושות להופיע בכל מיני מקומות בגוף שלך, אני אהיה עדין יותר ועדין פחות, אשתמש בך איך שיתחשק לי, אזיז אותך ממקום למקום, ואולי גם סתם אסתכל עליך מהצד נושמת. מדי פעם אני אבדוק איך הערכת הזמן שלך, ובדיוק באחת עשרה ושלוש-עשרה דקות תגיע הסטירה, שרק אחריה יהיה מותר לך לגמור. ומעניין לראות תוך כמה זמן מהרגע שנתחיל תתחילי לבקש את הסטירה הזאת. אבל לבקש באמת, ככה מכל הלב. יהיה מעניין.

טוב, מתוקה, אני צריך לזוז. אני מקווה שהישיבה שלך לא תתארך. נתראה בבית. גם אני. נשיקות.

תכתבי לי, קטנה שלי, על הזמן שאנחנו ביחד, ועל מתי שאנחנו לא. על מה את מרגישה וכמה, על הדברים שלא הצלחת להגיד מקודם ועל הדברים שהתגבשו רק עכשיו, בפרקספקטיבה של זמן. תכתבי לי על המקום המדויק שזה דוקר אותך, על המקומות בנפש שמתמלאים, על הפחדים שמתממשים. תכתבי לי על הקושי, המעצורים והמכשולים, ועל ההתרגשות, השחרור וההתעלות.

ואל תגידי לי שאת לא יודעת לכתוב. אין צורך במגילות ארוכות, ואין צורך בניסוחים מפותלים. תכתבי כמו שאת מדברת – ברור, אמיתי, מהראש ומהלב. ואין צורך במשלב גבוה או במילים מפוצצות – המילים "משתוקקת" ו"כמהה" בפני עצמן אינן טובות, גבוהות או נחשבות יותר מהמילה "רוצה", ושימוש תכוף יתר על המידה בן ובמילים דומות רק צורם ומנפח את הכתוב בפאתוס שלא לצורך. תכתבי כמו שאת מדברת – באופן בהיר, במשפטים שלמים ועם הקשר, במילים פשוטות, כך שאם תקראי את זה בעוד שבוע או חודש או שנה, תוכלי להזכר למה כתבת את מה שכתבת. ולא צריך לנסות להיות משוררת, פשוט תכתבי. אני רוצה להיות מסוגל לשמוע את הקול שלך כשאני קורא אותך, להרגיש שאנחנו מדברים. ואל תדאגי אם את מרגישה שמה שאת כותבת אינו תופס בדיוק את המחשבה או את הרגש שרצית להעביר. אני יודע לקרוא אותך גם בין השורות ובין המילים, ואם במקרה יהיו לי שאלות, אם משהו יהיה לי לא מובן, אני אשאל.

לכתיבה יש את היכולת לקחת את המחשבות שמתרוצצות בראש, לפעמים בלי שליטה, ולתת להן צורה, ובכך קל יותר לראות את התמונה הרחבה. אני אתן לך דוגמה. שחקני השח הטובים ביותר יכולים לשחק משחק שלם (וגם כמה משחקים במקביל) עם עיניים מכוסות, כשהם לא רואים את הלוח. זה מחזה מרשים לכל הדעות, אבל אני לא חושב שמישהו יערער על כך שקל יותר לשחק כשאפשר לראות את הלוח והחיילים.

וכתיבה כנה ואמיתית גם נותנת תמונה מצב שלך נכון לרגע הכתיבה. תמונה שאפשר לחזור אליה כשרוצים – כדי להזכר, כדי לקבל פרספקטיבה, כדי לראות כמה התקדמת. וכן, במקרים מסוימים גם כדי להכות על חטא, להתחרט, ללמוד ולהפיק לקחים, שזה לפעמים חשוב לא פחות, אבל גם אז, היא מייצגת תמונה אמיתית של מה שהיה. וזו הבחנה חשובה – כי לזכרונות יש נטיה לפעמים לשנות צבעים וצורה, הרבה פעמים לא לטובה, וכתיבה, שוב – כנה ואמיתית, יכולה לעזור לעצור את הסחף.

אז תכתבי לי, חמודה שלי. על הכל. אני מחכה. 

ואחרי, אנחנו שוכבים במיטה. אנחנו מכוסים עם סדין קריר ונעים כזה, הלחי שלך צמודה לחזה שלי, הרגליים שלך מלופפות מסביב לשלי, היד שלי מחזיקה את הגב שלך, מקרבת אותך אלי, השיער שלך מלטף, מדגדג לי את האף ואני מלטף אותו לאט, וזה כל כך נעים. ואנחנו נושמים ביחד, נושמים את השקט. כבר סיפרתי על השקט שבא אחרי. זה מין שקט כזה של סדר, של הגיון, של תשובה. זה מין שקט כזה שמרפא ומחזק ומחסן, שקט שהוא אמת.

ואת שואלת אותי משהו. לא ממש משנה כרגע בדיוק מה, אבל יש שתי תשובות אפשריות –  זו שהיית רוצה לשמוע, או האמת. וזה הכי קל בעולם להגיד לך את מה שאת רוצה לשמוע, ובכך להאריך את השקט, אבל קל לא אומר נכון. מעולם לא הבטחתי לך את הירח, לא הבטחתי לך שום דבר שלא הייתי בטוח שאני יכול לקיים, אבל כן הבטחתי כנות. ואני מקיים הבטחות. תמיד.

יש לא מעט מקרים ב"חיים עצמם" בהם להגיד את האמת אינו תמיד הדבר הנכון לעשות - בוס מעצבן, לקוחות מטומטמים, הדודה שרואים פעם בחצי שנה – אלה לא אנשים שמתאימים לאמת, רק לאמת, ולשום דבר פרט לאמת. אבל אני ואת? בעולם שלנו? אני לא יכול לדמיין שום מצב אחר. תיקון – אני לא רוצה לדמיין שום מצב אחר. את מבינה אותי?

אז אני עונה. את האמת. ואני יכול לראות את ההשפעה עליך. הרגליים כבר לא מלופפות, ואת מתרחקת. אני קורא לך לחזור פעם, פעמיים, ואת חוזרת. אני מסובב את הראש שלך אלי, מסתכל עליך, רואה אותך באמת, ואני מסביר בדיוק, צעד אחרי צעד, את הכוונה ואת הקונטקסט של הדברים, ולָמה הפירוש האוטומטי שנתת לדברים שלי אינו מדויק. ונראה שאת לא מבינה אותי -- לא את המילים בהן אני משתמש, אלא ממש אותי -- אז אני מנסה להסביר לך איך הראש שלי עובד, מה היא תפיסת העולם שלי ואיך היא התגבשה, ואני מקווה שזה עוזר לך לראות אותי טוב יותר, ולמה בדיוק אני מתכוון כשאני אומר משהו.

וזה לא קל, זה ברור לי. כלומר, החלק האחרון הוא קל למדי – כשצריך, אני שוקל מילים מאוד בזהירות, ואם אני אומר משהו, אני מתכוון אליו. לא למשהו אחר, לא למשהו לידו, ממש אליו. אבל ברור לי שאני לא האדם הראשון שהיית איתו, ויכול מאוד להיות שאני לא האדם הראשון שאמר לך דברים דומים. והאינסטינקטים שלך, ההתניות שטבועות בך, הנסיון שצברת עם השנים – אלה מכתיבים לך מה לחשוב, איזו כוונה לייחס לדברים ואיך להגיב, אבל אני רוצה שתזכרי -- כשזה מגיע אלינו – אליך ואלי, העבר פחות רלוונטי, הכללים שונים. וכמו שאני רוצה שתדעי להתאים את עצמך אלי בדברים אחרים, כך חשוב לי לא פחות שבאמת תביני אותי, והרבה פעמים – אפילו יותר.

וזה קצת כמו ללמוד שפה חדשה. זה יכול להיות מאתגר ומתסכל, זה דורש זמן ובעיקר רצון. וזוכרת איך דיברנו כבר כמה פעמים על האתגרים שיש בלהיות נשלטת? חלק זה אתגרים פיזיים, חלק גדול יותר - נפשיים. אבל בסופו של דבר אין הבדל מהותי בין ללמוד את הדברים האלו לבין ללמוד להבין וללמוד לדבר את השפה שלי.

אמרתי לך די בהתחלה, שלמקום הזה שאנחנו בונים ביחד אני בא נקי. אני משאיר בחוץ את (מרבית) הציניות שלי, את הפגיעוׄת מהעבר, את החשדנוּת, את הדאגוׄת, את החשבונות של מי אמר למי והאם מותר, ואת המחשבות לְמָה בדיוק היתה הכוונה, וכך אני רוצה גם אותך. המקום הזה שלנו הוא מקום של אמת, את מבינה? כל מה שאנחנו חווים ועוברים ואומרים ומרגישים – כל זה אמת. ואמת היא משהו עם הרבה עוצמה, אמת לא נעלמת גם אם כל השאר משתנֶה. את מבינה למה אני מתכוון?

ואני מסתכל עליך מקרוב כשאני מדבר, רואה אותך מקשיבה, את הפנים שלך מתקשות בהתחלה ואז מתרככות. ואת החיוך שלך. את החיוך היפה שלך. ואני מצמיד אותך אלי יותר קרוב, והגוף שלך חם ורך, והעיניים שלך גדולות ומאירות. אני מנשק אותן בעדינות, ואת מתחפרת עם הראש בשקע הכתף שלי, ואנחנו ממשיכים לנשום ביחד את השקט שלנו.

אז כתבתי פוסט, וזמזמתי לעצמי שיר, וזה מה יצא.  #סליחה

♫

עשר נשלטות לי יש,

כל דבר לומדות הן:

ללקק ולמשש,

בום-בום-בום חוטפות הן.

הנה כלוב לי כאן קטן

בו אזיק ופלאג אֵיתָן,

גם ויברטור צבעוני

לשמש כחוטר.

נשלטות לי עשר יש,

והכל יודעות הן:

לציית ולכשכש,

גם צליפות סופגות הן.

אבל אוי לדום רשע:

סאבית את כלובו נטשה,

ובלי סאבית עם קולר,

לא ישמע עוד "מאסטר".

                              ♫

חמש אצבעות. אפשר לעשות הרבה דברים עם לא יותר מכף יד וחמש אצבעות. אפשר לתפוס איתן את הפנים שלך, עם הבוהן על לחי אחת וארבע אצבעות על הלחי השניה, ולהחזיק אותם ככה מולי, לא לאפשר להם ללכת לאיבוד. אפשר לאחוז לך בשיער אם אני מאחור או את על הברכיים, ולהנחות את הראש שלך – אחורה, קדימה, למעלה, למטה, או סתם להשאיר אותו במקום. אפשר גם לתת סטירה, וזה לא משנה אם זו כזאת שמסובבת לך את הראש או כזאת שמשאירה סימן אדום של כל אצבע ואצבע על אחד הפלחים שלך. אפשר להרגיש חלקים שלמים ממך – חזה או ירך, כתף, צוואר או שכמה, כף יד או רגל, ואז ללחוץ ולהרגיש אותם טוב יותר, ואפשר לסגור איתן על הגרון היפה שלך, לראות את הפנים שלך מאדימות ואת העיניים שלך מתערפלות, ולשמוע איך הנשימה שלך משתנה.

אבל לא צריך חמש אצבעות. אפשר גם בפחות.  ארבע אצבעות, למשל, מתאימות בדיוק לַפֶּה שלך כשאני רוצה לתפוס לך את הלסת התחתונה, והן מצוינות כדי לתת לך ספאנק מדויק בכוּס. ושלוש אצבעות יודעות להחזיק לך את הסנטר בעדינות, ולהרחיב אותך עוד קצת. ושתי אצבעות? שתי אצבעות הן נהדרות כדי להרגיש את הפטמות שלך וכדי לגרום לך לרעוד ולצעוק בקול. בין שאר הדברים.

אבל האמת שאיתך מספיקה לי אצבע אחת. אצבע שיכולה לסמן לך מתי להתחיל או להפסיק, אצבע שמצליחה לגרום לכאב ולעונג, להכניס למתח ולהרגיע, אצבע שעשויה למצוא את עצמה בכל מיני מקומות, מלמעלה עד למטה. אצבע אחת שמסוגלת לגרום לך להשתתק ולכוון אותך לדרך הנכונה, ואצבע אחת בודדה שיכולה לקרוא לך - מקצה המיטה, מקצה החדר, מקצה הבית ומקצה העיר.

אצבע אחת שמסמנת "בואי".

ועכשיו אני מבין שכבר בערך עשר דקות אני מזמזם לעצמי את "עשר אצבעות לי יש".

צריך לדעת להגיד תודה. על הכל. על הדברים שעברנו ביחד, על שאפשרת לי להכנס, על הדברים שלימדת אותי על עצמי, על זכרונות טובים, על חוויות משמעותיות.  

וצריך לדעת לבקש סליחה. גם אם לא היה זדון, גם אם מדובר בחוסר הבנה נקודתית, גם אם מנקודת מבטי יש הסבר טוב ומספק לכל דבר והכל היה מוצדק, גם אם המצפון שלי נקי לחלוטין. אם הצד השני נפגע (וזו לא היתה הכוונה מלכתחילה) צריך לדעת לבקש סליחה.

וצריך לזכור. הכל. מההתחלה ועד הסוף. הכל. על שלל החוויות, על המר והמתוק. וחשוב להעריך – את ההשתדלות ואת המאמצים הפיזיים והנפשיים שעברת בשבילי, ואיך התמודדת איתם באומץ ובנחישות.

וצריך לדעת לקחת את הזמן ולשבת עם עצמך לחשבון נפש. להבין בדיוק ובפרטי פרטים מה קרה, איך המציאות עומדת בפועל מול הכוונה ומה בדיוק גרם לפער, ואיך אפשר ללמוד מזה להבא.

אז תודה. באמת.

וסליחה. מכל הלב.

ואני זוכר ומעריך. הכל.

אני מקווה שגם את.

לא כל דבר בחיים חייב בהכרח להיות הגיוני; לא כל דבר חייבים להבין, ולא כל הבנה מספקת בהירות.

לא לכל שאלה בהכרח יש תשובה; לא כל תשובה שווה כל מחיר, ולא כל תשובה מספקת פתרון.

לא כל פתרון אפשרי; לא כל פתרון הוא טוב רק כי הוא פתרון, ולא כל פתרון משתלם לטווח הארוך.

והטריק הוא להזכר בזה רגע לפני.

רגע לפני שהלב מתכווץ, רגע לפני שהראש כואב, ורגע, ממש רגע, לפני שמעגל הקסמים נסגר.

ורק לנשום עמוק, לקבל את המצב - באמת - על חוסר ההגיון וההבנה בו, על החוסר בתשובה או פתרון בו, ולחייך חיוך עצוב.

ולהיות.

#אוףטופיק  #עשוילהשמידאתעצמו 

בואי הנה ותני לי לספר לך משהו על תהליך הלימוד. לא אילוף, אלא לימוד – כלומר ידע שעובר ממני אליך, ידע שאת נדרשת לרכוש, ידע שתצטרכי במבחנים המעשיים, ידע שיהיה לך שימושי בעתיד. נתחיל עם מטרת הלימוד – וזאת, בפשטות, היא לאפשר לך לעשות לי יותר טוב, להתאים את עצמך יותר במדויק להעדפות שלי. אני חלילה לא אומר שאת גרועה במה שאת עושה, עובדה שאנחנו ביחד, רק שבמקרים מסוימים יש לאנשים שונים העדפות שונות – דברים כמו קצב, ועומק, ומגע, ומַנָּח, והתנגדות, וכל מיני דברים כאלה. את מבינה למה אני מתכוון? ומכיוון שאני יודע (ואני יודע כי אמרת לי) שאת רוצה לעשות לי טוב, תני לי להראות לך איך.

אז לפני שמתחילים, אני רוצה שתתרכזי, כי זה עשוי להיות אינטנסיבי, ותהינה הסחות דעת. יהיו דברים שיכנסו לך לגרון או לפתחים אחרים, ולא בעדינות. יהיו זרמי חשמל, יהיו דברים שיחסמו לך את החמצן, יהיו אנדורפינים שיציפו, וסרוטונין, ונוראפינפרין, ואוקסיטוצין. יהיו קשיים, התנגשויות של נורמות ואגו ומציאות. יהיה כאב ויהיה שחרור, ומעל כולם יהיה הקול שלי - שקט, מדוד – שידריך אותך, שיראה לך. ואם תתרכזי, תצליחי לבודד אותו מכל השאר, וכשתצליחי לעשות את זה – פשוט תבצעי. תבצעי, תלמדי ותזכרי. ואם לא תצליחי, אני אושיט יד ואעזור לך – אכתיב את הקצב הרצוי, אזיז אותך למקום האופטימלי, אאפס אותך כשאת מתפזרת, ואאסוף אותך כשאת קרובה להתפרק.

ועוד משהו – אני רוצה שתנסי להיות מודעת. לעצמך, לסביבה, לי. לא בדברים הלא-חשובים – לא איך את נראית או איך את נשמעת, כבר דיברנו על זה, אלא יותר לשים לב לדברים כמו איפה הידיים שלך נמצאות והאם הן צריכות להיות שם, כמה רחב הפישוק שלך בכל תנוחה, איך הזווית שבה הראש שלך נמצא יחסית אלי משפיעה על כמה נכנס לך לגרון, ומה ההשפעה של כל דבר שאת עושה ואיך זה מתבטא אצלי – שינוי בתנועה, בקול, בתחושה.

ויש דברים שאני יכול לעשות כדי להקל עליך. אני יכול לקשור לך את הידיים מאחורי הגב כדי שלא תצטרכי לדאוג להן, כדי שהן לא יתרוממו כדי להגן על הפנים שלך או כדי שהן לא ינסו לדחוף אותי אחורה כשהחמצן נגמר. אני יכול לעשות את אותו הדבר עם חלקים אחרים בך, ואני יכול להקשות עליך, למשל עם כיסוי עיניים, ככה שלא תוכלי לראות, אלא רק לעשות ולהרגיש ולנסות להבין מה עובד הכי טוב. ובסופו של דבר את תכירי אותי יותר טוב. את לא תצטרכי להסתכל ולנחש אם את עושה את זה נכון, את פשוט תדעי.

וזה לא יקרה ברגע אחד. למידה לוקחת זמן. הצטיינות לוקחת זמן. ואני יודע שאת רוצה להצליח, שחשוב לך להצליח – בשבילי, אבל גם בשביל עצמך, כי במקום מסוים זה משליך על איך את רואה את עצמך, וזה הגיוני, רק את חייבת לזכור שגם אם כושלים או לא מצליחים לעמוד ברמה אותה אנחנו מצפים מעצמנו או שאחרים מצפים מאיתנו – זהו לא עצם הכשלון. כשלון יהיה אם לוקחים את החוויה הזאת, ובמקום ללמוד ממנה איך משתפרים לפעם הבאה, לוקחים את התחושה הקשה והופכים אותה לאדישות, לכעס, לוויתור או לרחמים עצמיים. ואני יודע מה את יכולה. אני יודע כמה כח יש לך. אני יודע כמה את עקשנית וכמה זה לוקח ממך. אני יודע מה את שווה. אני יודע שאת יכולה לזה.

אז תנשמי עמוק. את מוכנה להתחיל?

*פלאק*

*פלאק*

לראש שלה לוקח כמה שניות לחזור למקום.

*פלאק*

*פלאק*

*פלאק*

אפשר לשמוע את הנשימות שלה. השיער שלה מבולגן, הפרצוף שלה מרוח ברוק, זכר לזין שבילה אצלה בגרון ולביצים שהיא ליקקה. היא על הברכיים מולי, עדיין עם השמלה השחורה שלה, הידיים לצדי הגוף ולא מאחורי הגב משום מה, אבל לכרגע זה פחות חשוב. היד שלי מתרוממת שוב.

*פלאק*

*פלאק*

*פלאק*

*פלאק*

אלה לא סטירות חמודות, בכלל לא, והן מתחזקות. הן מסובבות לה את הראש, שחוזר בצייתנות למקום אחרי שניה. אני מלטף לה את לחי שמאל, והיא חמימה ודביקה. היא דוחפת את הלחי שלה, במובן מסוים אולי את עצמה, אל תוך כף היד שלי. אני מחזיק אותה שם, מספק לה משענת, ועם שתי אצבעות מלטף. הנשימות שלה נהיות טיפה שקטות יותר. אני מחזיר את הראש שלה למרכז, ומרים שוב את היד.

התנועה של היד גורמת לה להתכווץ. יד שמאל שלה עולה באינסטינקט כדי להגן על הפנים שלה, העיניים שלה נעצמות חזק, והראש שלה יורד כמה סנטימטרים למטה. אני מחזיק את היד למעלה, ועם היד השניה מרים לה את הראש למקום. היא מתאפסת ומתחילה להוריד את היד שמגוננת על הלחי, ובאותו הרגע היד הראשונה יורדת.

*פלאק*  *פלאק*  *פלאק* *פלאק*

הסטירות מגיעות ברצף - קודם על לחי שמאל, ואז עם גב היד על לחי ימין. יד שמאל שלה שהיתה בדרך למטה מתחילה שוב לעלות מתוך אינסטינקט, בזמן שהמשמעת וכוח הרצון שלה מנסים להוריד אותה למטה, וכך היא, כלומר היד שלה, תקועה באמצע - לא מצליחה להגן ולא מוצאת את מקומה.

ושוב יד מלטפת, ושוב לחי נמסה לתוכה, והפעם היא מחבקת את היד, מצמידה אותה אליה יותר חזק, מתאחדת איתה. ושוב רצף של סטירות, מעט חזקות יותר.

*פלאק*

*פלאק*

*פלאק*

וצעקה קטנה שמצליחה להמלט, ויד מדגדגת, וזין עומד, וקולות של נשימה מקוטעת, והיד עולה שוב.

*פלאק*

*פלאק*

*פלאק*

וכל סטירה כזו מקרבת אותה עוד סנטימטר למקום בו זה יהיה קשה מדי. באותו הרגע אולי נדמה לה שהרגע הזה של קשה מדי עבר כבר לפני ארבע או שש  או עשר סטירות, היא כבר לא בטוחה כמה, אבל במבט פנימה היא מוצאת את הכוח הזה שמאפשר לה להמשיך להישאר על הברכיים, להוריד את ההגנות, ולהסתכל לי בעיניים בזמן שעוד סטירה מגיעה ואחריה עוד אחת.

*פלאק*

*פלאק*

וכל סטירה כזו דוחפת אותה עוד סנטימטר קדימה אל מעבר למצוק, וכל ליטוף מחזיר אותה מעט אחורנית.  וכל המעברים האלה בין סטירה לליטוף, בין אינסטינקט לרצון, בין מוגן לחשוף, בין למעלה ללמטה, משאירים אותה מרחפת באמצע.

*פלאק*

*פלאק*

*פלאק*

*פלאק*

*פלאק*

וכשאני מלטף אותה הפעם אני שואל אם היא חושבת שהיא היתה ילדה טובה, איך היא היתה מדרגת את עצמה, אם מגיע לה פרס.  היא קצת מתבלבלת, אבל עונה שהיא השתדלה, באמת. כלומר, זה מה שהיא מנסה להגיד, רק שהיא קצת מגמגמת והמילים לא הכי ברורות, אבל הטון שלה מעביר את המסר. אני מחייך אליה ואומר לה שהיא היתה טובה, ושעכשיו תפתח גדול את הפה.

ואני תופס לה את הקרקפת ומתחיל לזיין לה את הגרון. עמוק. היא נחנקת קצת, ואז יותר. ואני יודע, אני יכול להרגיש כמה היא מנסה וכמה היא רוצה. ואני ממשיך. וממשיך. ואז גומר. וגומר. וגומר עוד. והיא לא מפסיקה, בדיוק כמו שצריך.

ואני אוסף אותה אלי ומחבק. היא רועדת. אני מחזק את החיבוק והיא מגיבה בהתאם. אנחנו נשארים מחובקים, כשהיא עדיין על הברכיים, ואני עדיין עם התחתונים מופשלים ועם הזין בחוץ. הנשימות שלה לאט לאט מאטות, הרעד בגוף שלה עובר. ואני מתיישב, לוקח אותה אלי, מלטף לה את הראש, הגב והלחי, וחושב לעצמי על תעצומות הגוף והנפש שהיא ודאי נזקקת להן בכל פעם מחדש ולאלו שהיא תזדקק להן בעתיד, ומקווה שהחיבוק והליטוף מעבירים קצת ממה שאני מרגיש.

ואני מרים את הראש שלה אלי, והיא מחייכת.

ובאותו הרגע כל כך מתחשק לי לשמוע רק עוד "פלאק" אחד.

לילה טוב, קטנה שלי. חם לך מספיק? יש לך מספיק שמיכה? לא, זה בסדר, אני לא צריך שהשמיכה תכסה גם את כל הגוף שלי, אני פשוט אצמד אליך עוד קצת. כן, ככה. את כל כך נעימה, כבר אמרתי לך את זה? טוב, בסדר, אז אני לא מקורי, גם זה מותר, את יודעת. מה זאת היתה הצעקה הזאת? אה, הרגליים שלי קרות? לא נורא, תתרגלי. נו, מה הפעם? למה את שוב צועקת? אוי! בחיי שאני לא יודע איך הפטמה הזאת שלך מצאה את עצמה בין האצבעות שלי. ממש מוזר. אני אומר לך שאם תמשיכי לצעוק ככה, את תעירי מישהו. מה זאת אומרת "להפסיק"? מה כבר עשיתי? אוי! מאיפה הפטמה הזאת הגיעה שוב? בן אדם רוצה ללכת לישון, ופטמות קופצות לו ליד. איך אפשר להרדם עם כזאת אנרכיה?

ששש.... לילה טוב, אמרתי. הרגליים שלי עדיין קרות? מה עושים? רדי למטה ותחממי אותן. מה את מחייכת? זה בשבילך, כדי שלא יהיה לך קר. לא, לא עם הידיים – עם הפה והלשון. כן, ככה. בדיוק. אל תשכחי גם את הרגל השניה. יופי. את חושבת שהן מספיק חמות עכשיו? בואי, תעלי בחזרה. יותר טוב? אבל אני לא אשם שעכשיו הן רטובות קצת. אני יכול לנגב אותן עליך אם זה יעזור. זה נחמד שאת אומרת שאין צורך, אבל תראי אילו דברים אני עושה בשבילך, אפילו לצאת מהשמיכה. הממ... זה נחמד... הרגל מצאה מקום יותר חם שאפשר להתמקם בו. דקה שם, והיא גם מתחממת וגם מתייבשת. אה, אולי לא מתייבשת. בהחלט לא מתייבשת. ממה את רטובה כל כך? חשבתי שהולכים לישון. קדימה, בחזרה לשמיכה. שוב צועקת? מה יהיה? מה?! איך זה שוב קרה?! זה כאילו הפטמה שלך מתמגנטת לי ליד. לגמרי אשמתך.

את רוצה שאני אקריא לך סיפור? איזה? אפשר "איפה פינוקי". ספויילר – הוא מתחבא מאחורי הספה. אוּוּוּּ! זה שם מצוין לכּוּס שלך – "פינוקי", אני רק מקווה שאני אזכור את זה מחר בבוקר. מה את צוחקת? איך תרדמי ככה אם את ממשיכה לצחוק? אולי את צריכה מוצץ וכרית חיבוק? תרדי קצת למטה, חבקי את הרגל, תניחי את הראש שלך כאן, כן. הנה המוצץ שלך, יותר פנימה, ועכשיו אני אלטף לך את הראש ואשיר לך שיר ערש.

אהמ אהמ.

נומי, נומי, ילדתי, נומי נומי נים. אבא הלך לעבודה. הלאך, הלאאאך אבאאאה. ישוב עם צאת הלבנה, יביא לך מתאאנאאה. נומי, נומ... מה התעוררת פתאום? מה זאת אומרת איזה מתנה אני אביא לך? זה שיר ערש, לא איזו הזמנה פתו... אווץ'! מה את נושכת? בסדר, בסדר, תקבלי מתנה. כבר אי אפשר לצחוק איתה בלי שהיא תנשך. כזאת אלימה לפעמים, אני אומר לך. את יודעת שבשיר הילדה מקבלת ענבים ושיבולים. כן! נשבע לך! מה רע בענבים ושיבולים? אאוץ'! די לנשוך! טוב, מה מביאים לילדות שלא הולכות לישון? אולי משהו פרוותי? משהו נוצץ? משהו מעור? אוקיי, בסדר, אני כבר אחשוב על משהו. עכשיו אֶת המוצץ בחזרה לפה, יותר עמוק, ועכשיו אפשר לישון.

ששש... נסי להרדם... כן... מה את עושה עם הלשון? אל תעשי לי את הפרצוף התמים הזה. אולי פשוט צריך להכניס את המוצץ יותר עמוק, ככה שלא תוכלי לעשות את זה. ועוד קצת... הנה. מה? אני לא מבין אותך כשאת עם זין בגרון. אה, קשה לך לנשום? בעיה. טוב, אני אוציא אותו לשניה ואכניס אותו בחזרה. עדיין קשה לנשום? טוב, בסדר. עדיין? נו, טוב. אם צריך אז צריך. תשתעלי יותר בשקט, קצת התחשבות. אוי, נו, תראי מה עשית – הכל מרוח ברוק. מי חינך אותך, מי? לא לימדו אותך שצריך לנקות אחריך? מסבירים לה, מסבירים לה שוב, וכלום. שום דבר לא נקלט. אולי מה שלא נקלט דרך האוזן יקלט דרך התחת. בואי הנה, ראש לשם, תחת למעלה, לא לזוז. איזה צליל נחמד, נכון? אולי לא שמעת טוב, הנה – הצליל הזה. אל תתכווצי, זה רק יכאב לך יותר. המכה תגיע, לא משנה מה תעשי. עדיף לא לפחד ממנה, אלא לקבל את זה שהיא מגיעה ולהתמודד איתה רק כשצריך. הנה. המכה האחרונה התלבשה די יפה, אפשר לראות את כל כף היד על התחת החמוד שלך, וזה גם מדגדג לי ביד. אוי, את חושבת שזה יצור אצלי התניה פבלובית, ובכל פעם שאני אשמע את הצליל הזה, היד שלי תתחיל לדגדג? טוב נו, חלק מִסַּכָּנות התפקיד, אני משער. אבל כדי לבדוק את זה כמו שצריך, חייבים לחזור על החלק של ההתניה. טוב, אם חייבים אז חייבים. גם אם כואב. בשביל המדע!

כן-מדע-לא-מדע, את חושבת שתזכרי להבא לא להשאיר את סביבת העבודה שלך מבולגנת? יופי. איך התחת שלך? הוא קורן חום, וזה נעים. את נוזלת, ילדונת, שמת לב לזה? איזה חמודה, היא מתביישת. בואי הנה. ספרי לי מה את רוצה. יותר בקול, אני לא שומע. באמת? את רוצה שאני אכניס מה לאן בדיוק? דווקא לשם? ואת חושבת שהרווחת את זה? באמת? אז תגידי את זה בקול רם. "אני רוצָה ש...". מה עם ה"בבקשה"? נימוס זה חשוב. שוב, "אני רוצָה ש...". יופי! מי ילדה גדולה שמדברת כל כך מלוכלך? תעני לי כשאני שואל אותך שאלה. כן! תשובה נכונה! זה מה שרצית? ככה? כן? מה אומרים כשמקבלים משהו שביקשת? תוׄ... נכון. איזו ילדה מנומסת. בבקשה, מתוקה. להמשיך? בקשי יפה – את רוצה שאני אמשיך מה? איפה? את רואה איך דברים מסתדרים כשמבקשים יפה? עוד? קדימה, לא צריך ללחוש. לא אכפת לי מהשכנים כרגע, חוץ מזה שמגיע גם להם להנות. תתכווצי עלי. כן, בדיוק ככה. את כל כך נעימה, כבר אמרתי לך את זה? אה, כן, נכון. אבל עכשיו זה נעים מסוג אחר. תשארי מכווצת. אוי, הקולות האלה שיוצאים ממך, אני צריך להקליט אותם. תשאירי את העיניים שלך פתוחות. פתוחות, אמרתי, ותסתכלי עלי. תשארי ככה. עוד קצת... ועוד קצת... את לא באמת צריכה לנשום חופשי, נכון? עוד לא... עוד קצת... ו... כן, את יכולה. רק כי ביקשת כל כך יפה.

ששש... עכשיו להרגע... נשימות עמוקות... בואי הנה... ברור לך שזה עוד לא נגמר, נכון? אז מה אם הכוּס שלך מת?  לא, זה לא עושה אותי נקרופיל, וחוץ מזה, הוא לא מת, הוא עורג. אויש, לפעמים אני מצחיק את עצמי. חוץ מזה, תסתכלי עליו - הוא פשוט מוּטל פה, זה יהיה פשוט בזבוז לא לנצל אותו עד הסוף. ישראל מתייבשת, את יודעת, וחבל על כל טיפה. דונט מיינד מי, אני אסיים כשאסיים. בינתיים ספרי לי על מה את חושבת ומה את מרגישה. במשפטים שלמים, בבקשה, לא מילים בודדות והברות מקוטעות. את תגידי את זה גם אם אני אצטרך לכתוש את זה ממך. כן, אני יודע. ואיך את מרגישה כשאת שומעת את עצמך עכשיו? כן, נכון. תזכרי את המקום הזה שאת נמצאת בו, אנחנו נחזור אליו עוד הרבה פעמים. עכשיו תפתחי פה גדול. כן. אל תפסיקי. אל תפ*&!#)*@%!

לא קטנה, את לא צריכה להתנקות, אני בסדר עם זה שאת מלוכלכת ככה. בואי פשוט נלך לישון. יש לך מספיק שמיכה? יופי. כבר אמרתי לך שאת נעימה? מה את קופצ... מה?! איך הפטמה הזאת שוב הגיעה הנה?