Alatar

בואי נדבר. נשב על הספה האדומה ונדבר. ככה פשוט. על מה היה היום, על מה ההיא אמרה ואיך ההוא ענה, על השיר החדש של איך-קוראים-אותה והסדרה החדשה עם המה-שמו מהסרט ההוא שממש אהבנו.

בואי נדבר. את על השטיח, הישבן לעקבים, הידיים שלך מונחות עלי, ונדבר. ככה פשוט. על מה שהיה אתמול ושלשום, על מה שיהיה מחר ומחרתיים, על חלומות ופירושם, על חטאים והשלכותיהם, על רצונות, פחדים וצרכים, על התרגשויות, דיסוננסים, נורמות ומציאות.

בואי נדבר. הידיים שלך קשורות ומתוחות חזק הרבה מעל הראש כשאת עומדת על קצות האצבעות, אני מולך, ונדבר. ככה פשוט. על הכאן והמיד, על הבטחות ועל דחיית סיפוקים, על שאלות שחשבת שהצלחת להתחמק מהן ועל תשובות חלקיות שחשבת שהספיקו. נדבר בשקט על תוכניות ומימושן, על כאב ועל סוגיו, על חום וקור, על מגע – של עור בעור, של מתכת בעור, של גומי וניילון ובד וחבל – נפגשים ונפרדים, נפגשים ונצמדים.

בואי נדבר. את זרוקה על הגב או על שש, רגליים פשוקות מעט, היד שלי על הגרון שלך או תופסת את שורשי השיער שלך, אני נכנס ויוצא, ונדבר. ככה פשוט. על מילים, תחושות ורגשות שהודחקו ונדחקו ושיוצאים עכשיו, על הצורה בה הפנים שלך משתנות, העיניים שלך זזות, על דרגות של כאב והנאה, על שאלות של מהות, על רצונות ומעצורים רגשיים שנפתחו, על עירום ועל אמת פנימית.

בואי נדבר, חמודה שלי. את שוכבת מלופפת מסביב לרגל שלי, הראש שלך נח על החזה שלי, העיניים שלך מסתכלות למעלה אלי וננעלות שם, ונדבר. הכי פשוט שיש. על קבלה והשלמה, גם אם רק לכרגע, על שקט ושלמות והבנה, על נקיון של התודעה, על חיבור של הנפש. בואי נדבר עליך ועלי.

בואי.

לפני כמה ימים התפרסמו שני פוסטים. שני פוסטים של שתי נשים על אותה פנטזיה משתי נקודות מבט. זה תמיד נחמד לקרוא על אותו אירוע מנקודות מבט שונות, אבל הפעם הפנטזיה שלהן כללה גם אדם שלישי. ואותו אדם שלישי לא קיבל קול. לא יכולתי להחריש מול אפליה מגדרית כזאת, ולכן הזדרזתי לתקן את הדרוש תיקון.

אני ממליץ בחום לקרוא קודם כל את הפוסט של HRGIGER כאן

אחר כך את הפוסט של 'אליס' ממש כאן

ורק אחר-כך את התרומה שלי לסיפור הרשומון הזה.

ורק דיסקליימר קטן, למרות שאני לא באמת מאמין שהוא נדרש – זוהי לא הפנטזיה שלי, זה לא המגרש שלי, זהו רק תרגיל בכתיבה. אין צורך לייחס לו משמעויות אחרות. באמת.

***

בת-זונה בת-זונה בת-זונה. השעה כבר תשע וחצי, ואני יושב בסלון שלי כמו חמור, עירום עם זקפה, מחכה לה. הקולר על הצוואר, השרשרת מחוברת, ואני יושב ומחכה לה. כמו חמור. ההודעה תפסה אותי קצת לפני שנכנסתי לפגישה: "הערב בשמונה. חכה עם הקולר". ככה, בתמציתיות. בת-זונה תמציתית. ואני יושב שם בפגישה הזאת, כמו חמור, עם הדביל הזה שמקשקש על עשרים דברים שהוא לא מבין בהם ושאחרי שאני אתקן אותם, הוא יקח את הקרדיט, וכל מה שאני חושב עליו זה דרכים להוריד את הזקפה הזאת שהתעוררה. ואי אפשר להאשים את הזקפה, האמת. כבר יותר מחודש היא לא מצאה פורקן, כי הבת-זונה לא מרשה. הבת-זונה לא מרשה, ואני חמור, אז אני לא גומר. והפגישה נגמרת, ואחרת מתחילה, ואחריה עוד אחת, והשעה כבר חמש, ואני מוצא תירוץ ובורח הביתה מוקדם, והזקפה הארורה לא יורדת. אני מחליף מצעים, מנקה את הבית, דואג לכיבוד ושתייה, נכנס למקלחת, מתנקה מבפנים ומבחוץ, ומתאפק יותר ממה שבריא לא להעביר יד עם סבון על הזקפה הזאת. וכשאני יוצא, אני שם דיאורדורנט ומתחיל להתלבש, אבל רואה שהשעה כבר שבע וחצי, אז אני מחליט להישאר עירום, כי אולי היא תקדים, ואני חייב להיות מוכן. לא, לא "חייב" – רוצה. אולי לא "רוצה", אבל אני לא אתן לה לתפוס אותי לא מוכן. על הפרנציפ. והמחשבה הזאת, איך היא תופסת אותי לא מוכן, מבטיחה שהזקפה שלי לא תיעלם בזמן הקרוב. ומאז אני יושב כאן בסלון, כמו חמור, עירום עם זקפה, ומחכה לה. פעם בכמה זמן אני משחק עם הקולר – סוגר אותו טיפה, מרגיש את הקושי לבלוע, את הדם עולה לראש, ואת הבאז שמגיע עם זה, ואחרי כמה זמן אני משחרר טיפה. והזמן עובר, והיא לא מגיעה. היא לא תעשה לי את זה, הבת-זונה, נכון? זה לא שהיא לא מסוגלת לזה, הרי אני מכיר אותה, אלא שאני בטוח שגם היא רעבה, והיא יודעת  כמה אני מחזיק. בשבילה, רק בשבילה. אז היא לא תעשה לי את זה, נכון? בת-זונה. בטוח שהיא עושה לי את זה, ואני נותן לה לעשות לי את זה. ולמה? כי אני חמור. ולמה הזקפה הזאת לא יורדת, אינעל העולם? מה בסיטואציה הזאת אומר לזין שלי "כן, זה מגרה, תשאיר את עצמך בהקשב"? ואני סוגר את הקולר עוד טיפה, ומנסה לשכנע את עצמי שעוד רגע היא מגיעה, והיא תצליח להשתיק את המחשבות האלו כמו תמיד. ואני חושב על לאכול משהו או להדליק טלוויזיה, אבל מחליט שלא. היא לא תתפוס אותי לא מוכן, הבת-זונה. זה עניין של פרינציפ, ואני בן אדם של פרנציפים.

והשעה כבר כמעט עשר. הזין עדיין עומד לי, אבל אני מרגיש את האוויר עוזב את החדר. אני מתחיל לחשוב שאולי אני צריך לשלוח לה הודעה ולראות שהכל בסדר איתה, ואיך אני אצליח להרדם בכלל בלילה, ואז מגיעה הדפיקה בדלת. זאת היא, אני בטוח. רק היא יודעת לדפוק ככה בדלת. אני רץ מהר לכניסה, שם את הרצועה בפה, יורד על ארבע, מושיט יד לידית ופותח את הדלת. ואני חושב שאולי מנעתי מעצמי יותר מדי חמצן, כי אני רואה כפול - שני זוגות נעליים. שניים. רגע, הם לא זהים. היא  באה עם עוד מישהו. לא, לא מישהו, מישהי. הבת-זונה. היא הביאה איתה עוד מישהי. אבל מי?

אני מרים את הראש למעלה ורואה את החיוך שלה. בת-זונה. אני אוהב את החיוך הזה. אני שונא את זה שאני כל כך אוהב את החיוך הזה. אני מסתכל על זאת שלידה. הבת-זונה הביאה את הצעצוע השני שלה. אי אפשר לטעות במבט הזה שלה. אני שונא אותה. שונא שונא שונא. את שתיהן. שונא שונא שונא. שני דברים מנחמים אותי באותו הרגע – החיוך שלה, והמבט החיוור של הצעצוע שלה. לפחות היא לא חלק מהמזימה הזאת, ככה שתנאי המשחק שווים, וכשהם שווים, אני אנצח, ואני בכלל לא יודע מה המשחק. אז אני מתקרב אליה, הראש שלי מציץ מהמפתן אל חדר המדרגות, ואני מתפלל שהשכנה ממול לא תפתח את הדלת. אני לא רוצה אישה בת שמונים וחמש עם התקף לב על המצפון שלי. אני משפשף את הראש שלי ברגל שלה ומציע לה את הרצועה. הבת-זונה מחייכת ולוקחת אותה, ואני, כמו חמור, מרגיש כאילו נתנו לי פרס. אני זז טיפה הצידה, והיא נכנסת עם הצעצוע שלה, סוגרת את הדלת, ומובילה אותנו אל הסלון.

ואני ככה על ארבע באמצע הסלון, משאיר את המבט נעוץ ישר בה, או לפחות ברגליים שלה. אני שומע קצת רעש ותנועות, ומבין שהצעצוע מתפשטת. זונה. לא היה צריך להגיד לה שום דבר, והיא מתפשטת. דקה אחר כך היא יורדת על ארבע לידי. (היא. על ארבע. לידי. זונה). מי היא בכלל? תחליף זול. אני מיישר את הגב, מרחיק טיפה את הידיים כדי להראות טיפה יותר גדול. מה היא יכולה לעשות שאני לא? זונה.

היא מדברת אליה עכשיו. אני לא לגמרי בטוח מה היא אומרת, אולי כי הקולר ממש לוחץ, אבל אני מזהה את הטון. הבת-זונה מרוצה ממנה. כן, היא מרוצה ממנה, כי היא מלטפת לה את הראש ואת הגב. בת-זונה. אני מחליט לבדוק באותו הרגע את הדוגמאות על השטיח יותר בדקדוק. זה עוד מבחן יכולת. אני יכול לעמוד בזה. בלי בעיות. הבת-זונה לא תשבור אותי. היא מדברת אלי עכשיו. לוקח לי שניה להבין את זה, אבל אני מתיישב על הברכיים, כמו כלב שעומד על הרגליים האחוריות. היא שואלת אותי כמה זמן לא גמרתי, כאילו היא לא יודעת, הבת-זונה. אני נושך קצת את הלשון וקצת את החיך, ועונה לה כמו החמור שאני – לא, לא חמור, כלב – בנביחות. הצעצוע  סופרת את הנביחות שלי, הזונה, ואני יכול להישבע שהיא צוחקת עלי. (היא. צוחקת. עלי. זונה). גם הבת-זונה צוחקת, אבל הצחוק שלה זה משהו אחר. בחיי שאין סיבה שזה יהיה משהו אחר, אבל הוא ממיס אותי, הצחוק הזה שלה. כשהכרנו בפעם הראשונה, הדבר שהכי הייתי גאה בו זה שהצלחתי להצחיק אותה בלי בעיות, שהיא הבינה והתחברה אל חוש ההומור שלי. ומאז, הצחוק שלה הוא כמו מפתח גנבים. והיא יודעת את זה, הבת-זונה. היא יודעת הכל.

"עכשיו על הגב", היא אומרת, ואני מבין שהיא לא מדברת אלי. הצעצוע קצת מהססת, אבל נשכבת על הגב, עם הידיים והרגליים באוויר, והיא נראית מגוחכת. היא לא נראית כמו כלבה, היא נראית יותר כמו צב שהפכו אותו על השריון ולא מצליח להתהפך בחזרה. אני בולע את החיוך שלי, כי אני יודע שהיא לא תהיה כל כך מרוצה מזה, וטוב שכך, כי היא פונה אלי ואומרת לי בקול מתיילד "קדימה טפשוני, תהיה כלב טוב ותגיד שלום". אני מסתכל עליה כדי לוודא שהיא רצינית. מה זה "להגיד שלום"? היא מחייכת, הבת-זונה. מה את מחייכת? אני על ארבע עם זקפה שלא יורדת, לידי נמצאת איזו מישהי שכל מה שהיא רוצה בחיים זה לגנוב אותך ממני. (היא. לגנוב אותך. ממני. זונה). ואת מחייכת. אני נושך את הלשון שוב ומסתכל על הצעצוע שם שנראית יותר מגוחך מרגע לרגע. זה חיוך שאני רואה שם? היא צוחקת עלי? הצעצוע? זונה זונה זונה. אני מקרב את הראש שלי אליה, ומרחרח. זה שונה. כשאני מקרב את הראש שלי היא נרתעת קצת. ממש קצת, ואני מזהה את החולשה, ומנצל אותה. אני דוחף את הראש שלי לכיוון החזה שלה ומריח, לכיוון בית השחי שלה, לכיוון הראש שלה, ובכל פעם היא נרתעת קצת. שהבת-זונה תראה שהצעצוע שלה לא כזה מוצלחת. לשנייה עוברת לי המחשבה כמה זה פתטי לנסות לנצח במשחק הזה, הרי מה לי ולמשחקים כאלה, אבל המחשבה נעלמת באותה המהירות, ומתחלפת במחשבה איך אני ארגיש אם היא תנצח, והיא תקבל את המחמאות, והיא תזכה בפרס. זה לא יקרה, אני מבטיח. היא אומרת עוד משהו, ומכוונת את הראש שלי אל בין הרגליים של הצעצוע, ובאמת לא צריך להיות גאון גדול כדי להבין מה היא רוצה. אני מוציא את הלשון ומלקק . הטעם שונה. היא רטובה, כמובן, ואני בטוח שזה לא בגללי, אבל הטעם שלה שונה. לא בדיוק דוחה, אבל בטוח לא טעים כמוה. היד של הבת-זונה דוחפת את הראש שלי למטה, ואני מכניס את הלשון פנימה, שואב ומלקק מחכה שזה יגמר. הצעצוע גונחת כמו הזונה שהיא, והיא צוחקת עליה קצת ואומרת לי כמה היא גאה בי. בת-זונה. נשבע, יש מעט דברים שלא הייתי עושה כדי לשמוע את המשפט הזה ממנה, והבת-זונה יודעת את זה.

היא מפסיקה אותי ומקימה את הצעצוע שלה בחזרה על ארבע. הפרצוף של הצעצוע שטוף דמעות, ואני מרוצה מעצמי שלא הגעתי למצב דומה. היא עדינה איתה, הרבה יותר עדינה מאשר איתי, והיא מסבירה לה בשקט-בשקט מה היא רוצה ממנה. איתי היא לא ככה. גם כשהיא עוברת לקול המתיילד שלה אני שומר על ערנות, תמיד יודע שעוד רגע יכולה לבוא המכה. או החגורה. או הקיין המקולל הזה. אבל עם הזונה? יוק! רק מילים עדינות. היא מלטפת אותה בטוסיק, והזונה מתחילה לרחרח לי את התחת והזין. הלשון שלה מרגישה אחרת. אני לא בטוח שאני יודע להסביר בדיוק את ההבדל, אבל היא מרגישה זרה על הזין שלי. היא מכריחה אותי להרים רגל אחת כדי לאפשר לזונה גישה יותר נוחה, והיא מוצצת לי קצת, אבל  או שהיא לא יודעת למצוץ או שאני לא במצב רוח למציצה. וכן, יש דבר כזה "לא במצב רוח למציצה". אחרי כמה דקות היא עוצרת אותה, ופונה אלינו.

הבת-זונה מסבירה לנו שהיא הביאה את הצעצוע שלה כדי לעזור לי לגמור. כאילו כמה דקות לבד עם הרגליים שלה או הידיים שלה או החזה שלה או הפנים שלה או חתיכת בגד שלה, למען השם, לא היו מספיקות. היא אומרת לזונה שאני אשתפשף לה על הפנים עד שאגמור, בזמן שהיא תשחק לה עם הכוס. אני מסתכל על הצעצוע, הפרצוף שלה קצת אדום ונפוח מדמעות, ונראה לי שאם הבת-זונה לא היתה שם לא היה עומד לי בכלל. הצעצוע נשכבת על השטיח עם רגליים מפושקות, ואני מסתכל הצידה ורואה אותה שם בוחנת את שנינו. אני יודע שאני יכול לקום על הרגליים ולהתנגד, ואם היא תנסה להיות אלימה, היא יכולה לגלות שאני קצת יותר חזק, אבל ככל שאני מסתכל אני מרגיש כאילו אנחנו בארץ הפלאות, והיא כאילו אכלה את העוגה ואני כאילו שתיתי את המשקה, ופתאום אני לא בטוח – לא שאני יכול להחזיר לה, לא שאני יכול להתנגד לה, ולא שאני יכול לקום על הרגליים. ואני נשאר עם המחשבה הזאת – שהיא גדולה ואני קטן, והאמת, מתחת לכמה שכבות של התנגדות, המחשבה הזאת די נעימה לי. אז אני הולך על שש עד שאני מגיע מעל הצעצוע, ומתחיל להעביר את הזין שלי על הפרצוף שלה. ולמרות הרטיבות של הזין ולמרות הדמעות שעל הפנים שלה, התנועה לא חלקה, והתחושה לא נעימה. אני שומע מתחתי את הצעצוע נאנחת קצת ובוכה קצת יותר, ואני לא מבין מה יש לה לבכות. גם מענגים אותה וגם גאים בה. מה היא יכולה לרצות יותר? הדמעות מסככות את התנועה, ואני מתחיל להיכנס לקצב. הזונה לא טורחת לפתוח את הפה ולהוציא לשון מדי פעם כדי להקל עלי אפילו קצת, וזה מדרבן אותי לנצח אותה, לנגב איתה את הרצפה. אני שוב מסתכל הצידה אליה. הבת-זונה יושבת עם רגליים מפושקות, רגל אחת בין הרגליים של הזונה, והשניה קצת באוויר. היא מגורה, אני יכול להריח את זה. העיניים שלה נוצצות, והחיוך שלה כל כך מרוצה. אני לא יודע כמה זמן עבדתי וכמה דברים עשיתי כדי לראות את החיוך הזה בפעם הראשונה. וחיוך מתפשט לי על הפנים ואושר בלב - היא גאה בי, והיא רוצה אותי, והיא יודעת שהיא יכולה לסמוך עלי בלי שאני אפדח אותה מול אחרים, והיא דואגת לי, והיא רוצה שאגמור. כן, אני יודע שהדבר האחרון הוא לא בדיוק זה, אבל לכרגע זה מה שאני אומר לעצמי –  היא רוצה שיהיה לי נעים, כי הייתי כל כך טוב אליה. והזין שלי כבר דואג לסיכוך משלו, שנמרח על הפרצוף של הצעצוע, מתערבב עם הדמעות שלה ואולי גם עם טיפה נזלת. אני מרגיש את הנשימות שלה, מאומצות, משתלבות בדיוק עם שלי. ואני עוצם עיניים ומגביר את הקצב. זה יגמר ממש עוד מעט.

"ועכשיו לעצור!" המילה הזאת. בחתך הקול הזה. בעיתוי הזה. בת-זונה. היא יודעת. בת-זונה בת-זונה בת-זונה. אני עוצר, כמובן, אבל הזין שלי לא ממש ממושמע. הזרע נוזל ממנו, מכסה את הפנים של הזונה מתחתי, אבל אין שום תחושה של פורקן, שום אורגזמה. העיניים שלי נשארות פתוחות כשאני מחזיק את עצמי בלי לזוז, מנסה לשאוף מהאף ולנשוף מהפה, להחזיר לעצמי מידה של שקט, אבל אני לא מצליח. הנשימות שלי מהירות, כבדות. וככל שאני מתרכז בנשימות שלי, אני שם לב שהן מקוטעות יותר ויותר, ומשהו רטוב זולג לי על הלחי. בת-זונה. אחרי כל זה אני גם בוכה? בת-זונה בת-זונה בת-זונה. אני נלחם באינסטינקטים שלי. את החלק של ה- fight היא הוציאה ממני איכשהו קודם, אז מה שנשאר לי זה ה- flight, אבל אני יודע מה יקרה אם אני אקום ואנעל את עצמי בשירותים בלי רשות, אז אני מחזיק את עצמי ממש חזק. והזין ממשיך עוד קצת לטפטף, והדמעות ממשיכות עוד קצת לנזול, ואני תופס את המבט שלה, ננעל עליו כאילו זה קו החמצן שלי.

היא מושיטה לי יד ומרימה אותי על הרגליים בפעם הראשונה הערב. היא מסתכלת עלי עוד קצת, מושיטה אצבע אחת ומנגבת דמעה, ואנחנו מתחברים לנשיקה עמוקה, כזאת שאוספת את החלקים שלי שמפוזרים עכשיו במרחב ובזמן, מסדרת אותם, ומשיבה בי רוח חיים. ואין לי יותר צורך לשמוע את המילים שלה עכשיו, אין לי יותר צורך במגע אגבי של יד על ראש, אין לי יותר צורך בחיוך. את הכל אני מבין דרך הנשיקה שלה. אני שלה.

וכשהשפתיים נפרדות ואני פוקח את העיניים, הצעצוע עומדת לידי. היא אדומה ומרוחה ודביקה ומטונפת, וכשהמבט שלנו נפגש, אני מוצא בו תחושה קלה של אחדות גורל, ולא רק שנאה כמו מקודם. ובאישורה של הבת-זונה, אנחנו נצמדים שנינו לנשיקה. הפנים של שנינו נדבקים, ואני מרגיש שאולי בפעם הבאה זה אולי יהיה פחות קשה.

ואז אני נזכר בה, ויודע שלא. זה לא יהיה פחות קשה. בת-זונה.

היא עושה לך נעים. היא מגרדת לך בדיוק במקום. היא מנגנת בדיוק את התווים שמשקיטים אותך. היא מדברת את החלומות שלך, לוחשת לך בדיוק את המילים שעושות לך רטוב, מנגנת לך את הצלילים שגורמים לך לגעגוע, אולי געגוע למשהו שמזמן כבר לא, ואולי לכזה שעוד לא היה. וזה מפתה, אני יודע. מפתה להשאר שם, מפתה להשאיר את העיניים עצומות ולהשאר שם, אבל הצעד הבא הוא להאזין למנגינה ולהחליט, גם אם עמוק בבטן, שכך את רוצה, ומכיוון שאת כל כך טובה ובטוחה, החלטית ומפוקסת, מנוסה וחכמה – כך אכן יהיה.

ויש קסם בפנטזיה, יש בה עוצמה. היא יכולה לסחוב אותנו בתקופות הפחות-נעימות, להיות הניצוץ של האור, התקווה. ובתקופות היותר-נעימות, גם כשעל פניו אין בה צורך, היא יכולה להוות מקור השראה, מעיין של אפשרויות. אבל בקסם כמו בקסם, צריך לדעת איך להסתכל עליו, לקרוא אותו, לשחק איתו. ובקסם כמו בקסם, מי שלא יודע להתמודד איתו, נכווה – ואלה, אלה נמצאים בכל מקום. את מכירה אותם, את האנשים עם הצלקות שמעידות על עוצמת האש והיקפה – הם בזים למונח "פנטזיה", מתייחסים אליה כשגיון של ילדים, מגחכים על התמימות, ומספרים בגאווה שמנסה להסתיר את הפגיעה עד כמה הם בוגרים ומציאותיים ואיך הם כבר "התפתחו מעבר לשלב של פנטזיות", ואת יודעת מה, חמודה שלי? הם לא טועים. לפחות מנקודת המבט שלהם. אבל אם מסתכלים על הדברים מעט אחרת, הם פשוט מפספסים.

הנקודה הראשונה היא שפנטזיה אינה אוטופית. כי אוטופיה, כבר מעצם שמה, אינה יכולה להתקיים. כלומר פנטזיה אינה מילה נרדפת לדבר שאינו יכול לקרות, ומהצד השני, פנטזיה, כמו שאר הדברים בחיים, אינה מושלמת. הנקודה השניה היא שפנטזיה היא באותו הזמן גם סופית וגם אינסופית. בזמן שהיא קיימת היא אינסופית, אבל עצם העובדה שהיא חדלה מלהתקיים אינה אומרת שהיא לא היתה שם מעולם. הנקודה השלישית היא שפנטזיה אינה בהכרח מיידית, ולוקח לה זמן לצבור תאוצה. והנקודה הרביעית, שאולי היא החשובה ביותר, היא שפנטזיה אינה באמת ספציפית - כלומר אינה באמת תלויה בכך שכל הפרטים הקטנים יתאימו בדיוק. ומטבע הדברים, ככל שפנטזיה עשירה יותר בפרטים, וככל שההקפדה על הפרטים קפדנית יותר, כך יש יותר מקום לנפילה. זה כמו פנטזיה ברמה של "הייתי רוצה לזיין שלוש כוכבות פורנו בלונדיניות עם חזה ענק ופירסינג בדגדגן". מה? אם אותו אדם ימצא את עצמו במיטה עם שתי בלונדיניות וג'ינג'ית, או שרק לאחת מהן יהיה פירסינג בדגדגן, הוא ירגיש מרומה ויעזוב את המיטה בכעס?

וזו הנקודה שאנשים מפספסים -- פנטזיה, כזו שיכולה להתקיים במציאות, כזו שהיא סופית ואינסופית -  אינה הפרטים, אלא סך הפרטים שנלקחים ומעובדים אל תוך חוויה אחת. וחוויה כאן היא מילת המפתח.

ועם ההבנה הזאת, הדרך למימוש פנטזיה נראית מציאותית יותר, ילדותית פחות – קחי את התחושה, את המנגינה, את המילים והלחישות והגעגוע, זקקי מתוכם את החוויה הרצויה, ואת הפרטים השאירי בצד. הם כבר אינם חשובים. וכשההזדמנות נקרית על דרכך, אל תתקטנני על ההתאמה בפרטים – זה לא באמת משנה אם הוא 1.84 או 1.78, זה לא משנה אם הוא טייס או נהג אוטו זבל. אל תהי עסוקה בלהשוות את הפרטים הקטנים ולחפש חוסר התאמות, ואפשרי לעצמך להיות פתוחה לחוויה שהיא המהות של הפנטזיה.

אמרתי לך מקודם שיש קסם בפנטזיה, זוכרת? תחשבי רגע על פיטר פן. הספר, לא הסרט של דיסני, ולא, לא הסדרה המצוירת. זוכרת שאם מישהו אומר שהוא אינו מאמין בפיות, אז פיה מתה? זה קצת דומה כאן – אם מישהו לא מאמין בפנטזיה – הסבירות היא שהיא לא תקרה. זה לא אומר שהגשמת הפנטזיה תהיה בטוחה או קלה או נקיה מהשלכות או שבהכרח תגמר בצורה טובה, אבל צורת המחשבה הזאת היא יותר מאפשרת, והרבה פחות נאיבית ממה שמייחסים בדרך כלל לחולמים.

ויש הרבה מה להגיד גם על מימוש של פנטזיה של פרטים, כמובן, אבל כבר מאוחר, והתלבושת של הילדת בית-ספר היפנית מחכה לך על השידה, אז זה יחכה לפעם הבאה. קדימה, למה את מחכה?

שאלו אותי לאן ולמה. ולמרות שהמטרה של הבלוג כאן היא יותר להכיר אותי ואת צורת המחשבה שלי בעיקר במה שנוגע בבדס"מ, ולא הגיגים סטייל "יומני היקר", נראה לי שמן הנימוס לענות לשאלה שבכותרת הבלוג.  

המוח עובד שעות נוספות בזמן האחרון. מחשבות בהיזון חוזר על החיים – על תוכניות, מטרות ויעדים, על אסטרטגיה וטקטיקה, על אובייקטיביות ורלטיביזם, על אמת ועל דרך, על עקרונות ועל מוסר, על תסכול ואמונה, ועוד כל כך הרבה נושאים שמוצאים את עצמם נשאבים פנימה עם כל השאר.

ואני יושב עם המחשבות, מנסה לבנות לעצמי "תיאוריה של הכל" בזעיר אנפין. המחשבות פזורות מסביבי, ואני מנסה לסדר אותן באיזושהי צורה שתניח את הדעת, שתענה על כמה שאלות בסיס. ולפעמים, כשאני חושב שהצלחתי להגיע לאיזושהי מסקנה ברורה בקשר לנושא מסוים, כזו שאני יכול לנסח במשפט או שנים, מגיעה מחשבה שהופכת את כל הסדר, ואני מוצא את עצמי שוב מוקף במחשבות סוררות, והפעם עם עוד קצת כאב ראש.

בזמנים כאלה, של חוסר סדר, של חוסר שקט, אני מוצא את עצמי בעיקר עייף, ועם סבלנות מוגבלת במיוחד. ובזמנים כאלה, אני נתקל בקטעים שכתבתי בעבר, והם נראים לי עכשיו כל כך רחוקים. הם מציבים בפני שאלות נוספות, שאין לי עליהן עדין תשובה. אז הורדתי אותם, זמנית, כי הבלוג הזה, לפני כל הסיפור הזה של "להכיר אותי ואת דרך המחשבה שלי", הוא הדרך שלי לעשות לעצמי סדר בראש, וכרגע, הוא לא עושה את זה.

אני לא צופה שאצליח למצוא באמת את אותה "תיאוריה של הכל". בשלב הזה אני אסתפק ב"תיאוריה של הרוב". זה יקח קצת זמן. אולי שבוע, אולי שבועיים, אולי יותר, אבל בסופו של דבר, התשובה תגיע. היא תמיד מגיעה.

ואולי I just need to get laid. :)

*סביר שישמיד את עצמו מתישהו, אולי כשאחזור ואולי קודם. ועד אז...

אני רוצה שתשתקי עכשיו. לא, לא רוצה. אני צריך שתשתקי עכשיו. לא צריך לדבר. שבי פה לידי על הספה, ועכשיו תניחי עלי את הראש. הידיים שלי ישחקו לך בשיער, ילטפו לך את הפנים, ונהיה בשקט ביחד. אני יודע שאת רוצה לדעת אם קרה משהו, חמודה, ואני אספר לך הכל. אבל לא עכשיו. עכשיו אנחנו פשוט בשקט. תנשמי עמוק, תעשי חיקוי של בובה רכה ונעימה ותני לי לשאוב כוח מהחום שלך. אמרתי בלי לדבר, נכון? אני לא סוגר אותך בחוץ, אני לא מרחיק אותך או מתרחק. אני מספיק בנוח, מספיק בטוח - בעצמי, בך, בנו - כדי להרשות לעצמי להיות בשקט איתך, בלי צורך לשחק תפקיד או להעמיד פנים. אז אל תנסי לדובב אותי, ואל תעשי לי את הפרצוף הזה ששואל שאלות. פשוט תשאירי את הראש שלך במקום, תעצמי את העיניים אם את רוצה, ופשוט תהיי כאן. ותהיי את. ותשתקי.

אני יודע שבדרך כלל אני זה שמעודד אותך לדבר ולא לשתוק, ואת זו שמתקשה, אבל הפעם זה ככה. וזה אולי קצת מוזר לך שאני משתמש במילה הזאת, "צריך". אולי יש לה קונוטציה שלילית, אולי זאת נשמעת לך מילה שלא מתאימה לשולט, אבל אני לא מסכים. החיים מורכבים מ"צריך", קשרים מורכבים מ"צריך", בדס"מ ברמה הבסיסית שלו הוא ביטוי ל"צריך". אנשים ממעטים להשתמש במילה "צריך" כי הם מפחדים מה יקרה אם הצד השני לא ימלא את הצורך הזה, ואז הם מקטינים את הצורך לדרגת רצון – כזה שגם אם במקרה לא מקבלים את מה שרוצים, אז האגו נשאר שלם ושום דבר רציני לא באמת קורה. לעומת זאת, אם לא מקבלים את מה שצריכים - את מה שכבר הרשנו לעצמנו להגיד שאנחנו באמת צריכים - התוצאות יכולות להיות יותר משמעותיות.

ואני? אין בי את הפחד הזה להיות לגמרי פתוח מולך, כי אני בטוח. אני יודע מה זה אומר בשבילך להצליח להיות בשבילי, להתאים לי, וזה איפשהו בין רצון לצורך, וזה מתחזק ככל שהזמן עובר. וכשזה המצב, אין הבדל מהותי, ברמה העקרונית, לא מהצד שלי, ולא מהצד שלך - בין להכאיב לך כי כך אני רוצה, וזה חלק ממה שמפעיל אותי, או להשתמש בך עד אובדן חושים וריחוף, ובין לשתוק ביחד. את מבינה אותי?

לפעמים אני צריך אותך משתוללת, פראית, נטולת רסן, ולפעמים צייתנית. לפעמים אני צריך אותך סופגת כואבת, מלוכלכת, מושפלת, בוכה, או עקשנית. וכן, לפעמים אני גם צריך אותך שותקת. אבל תמיד אני צריך אותך. שתהיי את. ותהיי כאן. 

ועכשיו תשתקי.

תנקי את הראש מהמחשבות האלה, חמודה. באמת אין בהן צורך. אם אמרתי לך לעשות משהו, את לא צריכה לחשוב מה הסיבה, או מה איזה אדם תיאורטי יחשוב אם הוא ישמע על זה. אם שמתי אותך בתנוחה מסוימת ואמרתי לך לא לזוז, את לא צריכה להעסיק את הראש שלך בכמה חשופה את, או במה זה כביכול אומר עליך. אם כיסיתי לך את העיניים, אין באמת שום צורך לשאול "איפה אתה?" או "מה אתה עושה?". אם קשרתי לך את הידיים, או כל חלק אחר, זה לא עוזר להטריח את עצמך עם המחשבה של עד כמה את פגיעה. אם השארתי את הפנים שלך מלוכלכות בזיעה, בריר וברוק, זה באמת לא נחוץ לחשוב על איך את נראית או להתעסק באיך הדביקות הזו מרגישה. אם את לא מצליחה לספוג את הכאב ומבקשת די, ואני מפסיק, זה באמת מיותר להשאר עם התחושה כאילו אכזבת אותי או מה אני חושב, או למה את לא מסוגלת כרגע ליותר.

באמת, אני מבטיח לך, חמודה, כל המחשבות האלה מאטות אותך, מבזבזות לך מקום בראש.

ואת יודעת שאני נהנה לדבר איתך, ואת יודעת מה אני חושב על הראש שלך – כמה הוא מצחיק ומופרע ומתאים לי בדיוק, ואת יודעת איך אני אוהב את זרם המחשבות שלך, ואת צורת החשיבה שלך. אבל יש זמנים, יפה שלי, שאת צריכה ללמוד לסגור את הזרם, להתנקות, ולהשאר עם מחשבה בודדת אחת. מחשבה, שלמרות שהיא מורכבת משלוש מילים, ושלוש מילים בלבד, נושאת איתה משמעות שאפשר לכתוב עליה ספרים. מחשבה שעד כמה שהיא יכולה להשמע פשוטה ובנאלית, כשמקבלים אותה באמת, והיא שלמה וברורה בראש ובלב, היא עונה על רוב השאלות:

"הוא מחליט בשבילי".

וכשהמחשבה הזו מצליחה להטביע את כל שאר הקולות בראש, מגיעה איתה הבנה, כזו שמביאה סדר, הגיון, יציבות והשלמה:

"אני לא בשליטה".

ועם שני הדברים האלה את יכולה להרשות לעצמך ללכת לאיבוד. את יכולה לאפשר לעצמך להרגיש באמת בטוחה ולהשתחרר מכל אותן הסחות הדעת. את יכולה לחיות את הרגע, ולא להתעסק בשאלות היפותטיות. ואת כל שאר ההחלטות, את כל שאר המחשבות ממקודם, של איך ואיפה, של מתי ובאיזו צורה, של כמה, ובעיקר של למה - תשאירי לי. זו האחריות שלי. בשביל זה אני כאן.

ואני יודע שזה לא קל, חמודה שלי, אולי גם בגלל שבאותו הזמן הגוף והראש שלך יכולים להיות עסוקים בתחושות אחרות כמו כאב, התרגשות, השפלה, שחרור והנאה, שמתערבבים לפעמים ומקשים לדעת מה בא קודם, ומה גרם לְמָה. וזה נדמה כאילו אי אפשר להרגיש דבר אחד מבלי לחשוב על הדבר השני, אבל זה אפשרי, קטנה שלי, תאמיני לי. זה רק עוד צעד בדרך, צריך רק לרצות ולהמשיך לנסות, וזה יגיע בסוף. ואת יודעת שאני אהיה שם כדי לעזור.

כן, אני יודע, זה עוד שידור חוזר של פוסט מלפני שנה פלוס. זה רק שבימים האחרונים התחלתי לחפש קשר חדש, וכשחשבתי על זה, ועל מה ואיך אני רוצה ומה השורה התחתונה, חזרתי לטקסט הזה, שנכתב לגמרי מהלב, הרבה לפני שידעתי שדברים כאלה יכולים לקרות באמת. אז כזה אני רוצה, וכזה אני מחפש. כזה. 

השעון מראה בערך 3:30, ועוד לא הצלחתי להרדם. את שוכבת לידי, ישנה כבר מזמן, ואני שוכב ומסתכל עליך, מרגיש לרגע בתוך שיר של R.E.M., ונותן למחשבות לסחוף אותי איתן. זה לא רק השלווה שאני רואה שם, וזה לא הנשימות השקטות והסדירות, זה העולם כולו שמאט ביחד איתך, ומכניס מחדש סדר לכאוס היומי. אני מנסה שוב לעצום את העיניים ולהרדם, אבל החושך שעוטף אותי הוא תחליף עלוב לעומתך, אז אני פותח אותן שוב וממשיך להתבונן. חי מחדש אותנו היום, מהבוקר טוב ועד הלילה טוב, נזכר בהנאה בטעם שלך, בחום, בעור הרך שמציץ אלי מהסדין. מחייך. והמראה שלך כל כך שקטה, מעלה מן האוב מחשבות עליך ועלי. איך נפגשנו ומה אמרנו, ומתי ידענו ומתי נזכרנו. ואני יודע מה את בשבילי, שאת שלי. אני יודע איזה חלקים בי את משלימה, אני יודע איזה צרכים את מספקת, אני יודע מה את עושה אותי, ומה את עושה לי, וזה טבוע בי כל כך חזק, אבל מה איתך?

אני יודע גם את זה. אני שומע את זה כשאני מתקשר ככה סתם באמצע היום לשאול מה שלומך, או ללחוש לך רמז למה שמחכה בערב. אני רואה את זה עליך כשאת מסתכלת עלי בשקט כשאנחנו רואים טלוויזיה, מדברים, או סתם שוכבים במיטה. אני יודע את הקשיים הפיזיים והנפשיים שאת עוברת כדי להיות הכי טובה שאת רק יכולה אלי, וכמה את מתאמצת לעשות את הכל מבלי לוותר לעצמך. אני חש אותך מותחת את הגבולות ומנסה להשתפר בשבילי ובשבילך. ואני מרגיש מה אני עושה לך, בין אם זה חזק או עדין, זריז או איטי, מענג או מכאיב, מפנק או מחנך. אני מרגיש, ושומע, ורואה, ויודע, וחש. אני יודע שאני מצליח להרגיע בך משהו, משהו קשה להגדרה, אבל כזה שלא הצליחו להרגיע לפני, שאני נותן לך בטחון, וקבלה, ומטרה, ופשטות שלא הצלחת למצוא קודם. ואני אגלה לך משהו, חמודה, אבל רק כי את ישנה -- אין לי מושג באמת איך אני עושה את כל זה, אני לא יכול להצביע על דבר אחד או אחר, ולהגיד "זה מה שגורם לכך". כי הרי זה לא רק הסקס, זה לא רק העונשים, זה לא רק הקשירות והכאב, זה משהו יותר מזה. יותר מזה אני אגיד לך - אין לי גם מושג איך את עושה את כל זה לי.

את חולמת על משהו. הידיים שלך תופסות את הסדין, ואת קצת מתהפכת. אני מלטף לך את השיער וכאילו מגרש את מה שהציק לך. ובראש צף לי הטאייג'יטו, את יודעת, הסמל הטאואיסטי הזה של יין ויאנג, שני הפכים שמשלימים אחד את השני לצורה אחת מושלמת. ואני חושב, לא על המשמעות הטאואיסטית המלאה של הסמל, אלא עליו ברמה פשוטה יותר. שני גופים נפרדים, שלא רק שמשלימים אחד את השני ויוצרים ביחד צורה מושלמת, אלא שבכל אחד מהם יש חור, עין, שהדבר היחידי שמצליח למלא אותו, ולהפוך אותו באמת לצורה שלמה, זה הצד השני. את מבינה מה אני מנסה להגיד, חמודה? לפני שנפגשנו הייתי לפעמים רק חלק בפני עצמי ולפעמים גם חלק מצורה גדולה יותר, אבל שום דבר, אף אחת אחרת לא הצליחה למלא את החור הזה שבתוכי.

ואם אני כבר מתוודה על דברים כשאת לא שומעת, אז אני אספר לך בשקט-בשקט שזה מפחיד אותי. מפחיד אותי שגיליתי שהחור הזה ניתן בכלל למילוי בשלב הזה של החיים, ושאני מתמכר אליך, ושאני לא מצליח להלביש את הלוגיקה שאני כל כך סומך עליה על כל המצב הזה. ואולי מה שמפחיד אותי יותר מהכל, זה שכשאת לידי, אני לא מרגיש שאני חייב.

אז אני מגלגל אותך לכיווני, הראש שלך על החזה שלי, השיער שלך מדגדג לי באף, הרגל שלך מתלפפת מעצמה בשלי, והם מאטים את קצב הלב, מרגיעים את הפחדים, ממסמסים את המחשבות, ולו הייתי יכול להסתכל עלינו ברגע זה מלמעלה הייתי רואה צורה אחת שלמה ומושלמת. ובאותו הזמן, חיוך מתפשט לי על השפתיים, והעיניים נעצמות.

עקב לירך, עקב לירך, לפתוח רגליים, ולהחזיק ככה. רגע, אני אקשור לך אותם ביחד כדי שיהיה לך יותר קל. להשאיר פתוח, אמרתי. אה, זה קשה? אני יכול לעזור גם עם זה. תראי כמה אני מתחשב – הנה חבל שמושך רגל אחת שלך לצד ימין של המיטה והנה עוד אחד לרגל השניה, התחת שלך בקצה המיטה, ותראי איזה יפה את. כבר סיפרתי לך איזה כוס נהדר יש לך וכמה כיף לי לשחק איתו? אבל למה הידיים שלך מפריעות לי בדרך? אה, אינסטינקט, הבנתי. זה לא באמת אינסטינקט, את יודעת, זה הֶרְגֵּל, והֶרְגֵּלִים ניתן לשנות. בואי, אני אראה לך איך. אה, כבר ניחשת? מי כל כך חכמה, מי? הנה, הידיים כבר לא יפריעו. הן מתוחות מעל הראש וקשורות שם, אבל לא יותר מדי, כדי שיהיה נוח. איפה הייתי? אה, כן. לשחק עם הכוס שלך. בעצם, זה שהוא חלק מהגוף שלך לא הופך אותו בהכרח לשלך. אני חושב שהוא עכשיו שייך לי. אז שומעת? לשחק עם הצעצוע שלי זה די כיף, נכון? מה לא? אה, לא שומעת. איך תשמעי ככה עם כל הרעשים שאת עושה? אחר כך השכנים מלמטה עושים לי פרצוף מוזר כשאני נתקל בהם בחדר המדרגות. כן, אני יודע שהקולות יוצאים ככה בלי שליטה, אז מזל שאני במצב רוח עוזר היום, נכון? תפתחי את הפה שלך. יותר גדול. הנה. נכון מוזר איך כדור כזה שנכנס לך לתוך הפה יכול לעזור לך גם לשמוע? בואי רק נוודא שהוא מהודק מספיק. אנחנו לא רוצים שבטעות הוא יפול החוצה. ורק כדי לעזור לך להרגע, הנה גם כיסוי עיניים.

נוח לך עכשיו? מה זה? אני לא יכול להבין אותך עם פה מלא. אני אנחש שאמרת "כן, תודה". לפחות ככה זה מרגיש כשאני בודק את הצעצוע שלי. הוא חם ורטוב. לא קצת לח, ממש רטוב ונוזל, והוא מתכווץ לי על האצבעות, שזה ממש נחמד. אם הייתי מוצא אותן, הייתי שם לך אוזניות עם איזו מוזיקה נחמדה, אבל מכיוון שהן נעלמו, אני אאלץ לספר לך מה אני הולך לעשות, ומה הולך להכנס ולצאת מתוך הצעצוע שלי. נכון שזה משמח אותך? כי זה נראה שמרוב שמחה את מתנשמת הרבה יותר מהר. למה את עדיין מנסה לדבר עם פה מלא? זה לא מנומס, את יודעת. אבל יש לנו פה בעיה, תני לי לספר לך. כל החלק העליון שלך מסיח את דעתי, כאילו אני ילד עם ADHD. אז אני הולך לכסות אותו עם הסדין הנעים הזה. הו, הנה. ככה אפשר להתרכז ולהיות רק עם הצעצוע שלי. והוא כל כך יפה, והוא כל כך נעים. ומכיוון שאת לא יכולה לדבר או לראות או לזוז, אני רוצה שתתרכזי בלהרגיש. אבל להרגיש הכל. לא רק במה שנכנס ויוצא, מחטט ורוטט, מרחיב ומרטיב. זהו זמן אידיאלי למחשבות קיומיות על מי את ומה את ומה את עושה ומה את רוצה ומה גורם לך להרגיש טוב ולמה, כן למה, כל זה מרגיש לך כל כך נכון. וגם עם זה אני אעזור לך, נשמה שכמותי, ואשאל אותך מדי פעם איך את מרגישה, למרות שאני יודע שאי אפשר יהיה להבין מילה ממה שאת אומרת.

ואחרי לא מעט זמן, אחרי שאני אסיים לשחק עם הצעצוע שלי, אחרי שהוא יהיה כבר מלא ונפוח ורגיש וכואב, אחרי שהירכיים שלך ירעדו ממאמץ ויהיו דביקות ומבריקות, אחרי שהסדין יהיה סתור והפנים שלך יהיו מרוחים ברוק, אני אחזיר לך את כל מה שלקחתי לך -- את הדיבור והראיה ואת יכולת התנועה - קודם רגליים ואז ידיים. ואני אשאל אותך על מה חשבת ולאילו מסקנות הגעת, ורק אז, בסוף בסוף, אני אחזיר לך גם את הכוס שלך, הצעצוע שלי, כדי שתשמרי לי עליו היטב עד הפעם הבאה.

כואב לי הראש, ונמאס לי מהיום הזה. אם היום הזה היה בן אדם, הוא היה חוטף אגרוף מזמן. אני מכניס את המפתח לדלת, ובזמן שהיא עוד נפתחת, אני נותן צעקה: "רצפה!". טורק את הדלת מאחורי, ופותח את הכפתורים של הג'ינס תוך כדי הליכה. את מחכה לי בסלון על הברכיים, הראש שלך מורם, והעיניים קצת מפוחדות, בוחנות בזהירות, מנסות להעריך את האסור והמותר. הזין שלי כבר מחוץ למכנסיים כשאני מגיע אליך, ואני פשוט דוחף אותו פנימה. תופס את השיער שלך בשתי הידיים, מושך את הראש שלך אחורה, ונכנס בחזרה. אני לא יכול לראות את העיניים שלך מהזווית הזו, אבל אני מדמיין שהן מתרוצצות ומחפשות הסבר. הידיים שלך תופסות לי את הירכיים, מנסות לעדן את התנועה. מכה לאחת מהן, ואת מעיפה אותן במהירות אל מאחורי הגב. ויש כמעט קו ישר בין היד שמושכת בקרקפת שלך, מטה את הראש מעט אחורה, לגרון שלך, ולזין שלי. ואני ממשיך, ושומע את הקולות שיוצאים. של רוק, ושל חנק, ושל רפלקס הקאה, אבל זה לא מאט אותי. הראש שלך מנסה לפעמים לברוח, אבל אין לו באמת סיכוי. ואני ממשיך, מרגיש את הדמעות שלך, מרגיש את הרוק שנוזל ממך, שומע הכל. ואני מרים אותך בכוח מהשיער וזורק אותך על המשענת של הספה. את עם הטי-שירט החמוד הזה ומכנסיים קצרים. הראש זרוק על הספה והתחת מורם. בתנועה אחת אני מוריד את המכנסיים, לא צריך עד הסוף, מזיז את התחתונים הצידה, ונכנס בכח. את מנסה להחניק את הצעקה, אבל משהו משתחרר בכל זאת, ואני כאילו לא שומע. אני עכשיו מרביץ ליום הזה, מעיף את כאב הראש הזה לכל הרוחות. אני תופס לך שוב בשיער המסכן שלך, ומושך את הראש שלך אחורה חזק, מותח לך את הצוואר, וממשיך לזיין לך את הצורה. אני לא יודע כמה זמן זה נמשך. אני שומע אותך קצת בוכה או גונחת, או שניהם, וזה לא משנה לי. כשאני מרגיש את הסוף, אני מרים אותך שוב מהשיער, מפיל אותך לרצפה, נכנס אליך לפה, מתרוקן, ודוחף אותך אחורה. ואז אני נופל אל הספה, הראש אחורנית על המשענת, העיניים עצומות, הידיים שמוטות, הזין עדיין מבצבץ מהג'ינס.

ואת, בדממה, מורידה לי את הנעליים והגרביים, עוזרת לי לצאת מהמכנסיים והחולצה, ולוקחת לי את היד. ואני לא מתנגד. אני לא יכול להתנגד. את מובילה אותי למקלחת, רוחצת ומסבנת בעדינות אין קץ. ואת מנגבת אותי, ומשכיבה אותי במיטה, ומקרבת את הראש אלי. את מסתכלת לי על הפנים, לתוך העיניים, אל תוך הנשמה, ואין צורך במילים. את מה שיש לך להגיד אני מרגיש כמו גלים, והם שוטפים לי את התודעה, רוחצים אותי, מזככים אותי. והלב שלי נפעם מהיכולת שלך להבין ולהכיל. ואת נותנת לי נשיקה עדינה-עדינה על הפה, ונשכבת צמודה אלי, ולוחשת לי לאוזן מילה אחת, שכמו ממסמרת לי לראש בפעם המי-יודע-כמה את ההבנה כמה מזל יש לי.

"תודה".

--

* שידור חוזר. פורסם לראשונה לפני קצת יותר משנה.

אני אוהב לאט. כל דבר ששווה שיעשו אותו, שווה שיעשו אותו לאט. ולא שיש לי משהו נגד מהר. יש מצבים בהם מהר יכול יותר להתאים, אבל ללאט יש את היופי שלו, יש את היחודיות שלו. כשכל משפט או מילה או תנועה לוקחים זמן, המוח יכול לעבור מלחשוב רק על הכאן והעכשיו למחשבות יותר אבסטרקטיות על מהות, לרגשות יותר מדויקים, לתחושות יותר מפורטות. ללאט יש את היכולת לפרק את הסיטואציה למרכיבים שלה, לאפשר לך לטעום אותם אחד-אחד, להבין אותם אחד-אחד, להתמסר אליהם אחד-אחד. לאט הוא היריב של המיידי, האויב של "בא לי". הוא דורש יותר שליטה עצמית, יותר מחשבה, יותר מודעות. לאט לא מתאים לכל אחד, וגם לא לכל אחת. ללאט יש את היכולת הזו להכנס לך אל מתחת לעור, להיות שם, לשלוח קנוקנות ולתפוס אחיזה, להרגיל אותך אליו. בלאט יש יותר תשומת לב לפרטים. ניתן לגשת לגוש שיש עם פטיש, ובמהירות להשאיר מאחור ערימה של שברים, ואפשר להגיע עם פטיש ואזמל, ולאט להפוך את הגוש לפסל מרהיב. הלאט מקלף שכבות שהמהר לא יכול לחדור אותן מבלי לפצוע. הלאט דורש סבלנות. הרבה סבלנות. לפעמים יותר סבלנות ממה שיש, ולכן הלאט אולי מצליח פחות, אבל נשאר יותר. לאט מטבעו יכול להיות יותר קשה. כשהוא חונק אותך לוקח יותר זמן עד שמגיע האוויר. כשהוא לוחץ אצלך על כפתורים, הוא לא משחרר כל כך מהר. אבל כשטוב, הלאט נשאר יותר זמן, והוא מביא איתו אמת שהמהיר לא יכול להציע. ובזמן שיתכן והמהר מספיק יותר בכמות, הוא משתרך מאחור מבחינת האיכות והעומק.

וכשרוצים, הלאט מאפשר לנו לעצור הרבה יותר בקלות. לעצור לרגע ולהעריך את כל מה שיש מסביב. לעצור לרגע את הנשימה ולספוג את הסביבה ולבחון את מקומנו בה ועד כמה אנחנו מרגישים בה בנוח. הלאט מאפשר לנו להיות אמיתיים יותר עם עצמנו, ולחיות עם פחות צער ותחושות חרטה על העבר.

אני אוהב לאט. אני מאמין בלאט. לאט זה טוב.

אז תנשמי עמוק, חמודה, זה הולך להיות לאט.