Alatar

חגורה זה נחמד. גם המחבט, השוט והקיין יש להם מקום, אבל אני אוהב יותר להשתמש בידיים. אני אוהב את תחושת הדגדוג בכף היד אחרי החיבור עם הישבן שלך. אני אוהב לראות את האדמומיות מתפשטת, ולנסות לפגוע בדיוק באותו המקום, רק יותר חזק. אני אוהב איך ביד אחת אני מחזיק את הגב והראש שלך צמודים למזרן, ואיך הם מנסים לקפוץ כשכל מכה נוחתת, רק כדי להתקל ביד שמרתקת אותם. אני אוהב את השליטה שהיד מאפשרת לי – בכיוון, במיקום, בעוצמה. אני אוהב לראות מקרוב איך השריר הזה בישבן שלך מתכווץ עשירית השניה לפני שהיד שלי פוגשת בו, ואיך התחת שלך משנה גוונים בכל פעם. אני אוהב להניח את כף היד שלי פרושה על לחי אחת ואז לסגור אותה, כאילו לסמן לי ולך איפה המכות הבאות ינחתו. אני אוהב איך אני יכול להרגיש את הנשימה שלך נעצרת, את הצעקה שלך עוד לפני שהיא יוצאת החוצה. אני אוהב איך אני יכול לעבור במהירות ויעילות מצד אחד לצד השני, ואת הקלות שבה אני יכול לפשק אותך ככה בין לבין, למדוד עד כמה את רטובה, ואם צריך, לסדר את הצעצוע שיושב בתוכך.  אני אוהב איך המכה הראשונה כמעט נעימה לך, ואיך המכה העשרים בדיוק באותה הנקודה כבר הרבה פחות, ומה קורה במכה החמישים ואחרי. אני אוהב ללטף את הישבן שלך כשהוא אדום ובוער, להשקיט אותו ולתת לך כמה שניות לפני שאני ממשיך, ואיך החום שקורן ממנו מרגיע את הדגדוג בכף היד. אני אוהב את הקרבה הזו שיש ביננו בזמן הזה בו אני נותן ואת מקבלת. אני אוהב את הסימנים בצורת כף יד פשוטה, ואת הסימנים של האצבעות שלי כשהן נפרדות מהירכיים שלך. אני אוהב לשמוע אותך מקרוב מחניקה את הצעקה עד שאי אפשר יותר, ואז מחניקה אותה שוב, כי כן, אני אוהב לשמוע אותך כואבת. אני אוהב להרים אותך אלי בהפסקות הקצרות, ולסגור את היד המדגדגת על הגרון שלך, להרגיש את הדופק שלי ביחד עם שלך בקצות האצבעות. ככה אני. אני פשוט אוהב להשתמש בידיים.

אבל גם חגורה זה נחמד.

תוציאי את הלשון, בבקשה. לא, לא ככה. לא לשון חדה כזו כאילו את ילדה בת 5 שעושה פרצוף למישהו שהיא רוצה להרגיז, תוציאי את הלשון כמה שיותר החוצה, כמה שיותר למטה לכיוון הסנטר, אבל אל תאמצי את השריר. תני ללשון להשאר רכה, נעימה, ורחבה כמה שיותר. תשארי ככה עכשיו. אל תזיזי אותה, אל תנסי לסגור לגמרי את הפה, פשוט תשארי בדיוק ככה, ותסתכלי טיפה למעלה. את רואה את החיוך שלי? את העיניים שלי? אל תזוזי. 

כשאני אסמן לך תרדי לאט לברכיים, בלי לשבור קשר עין. זה קצת קשה יותר כשהידיים שלך קשורות מאחורה והלשון שלך כבר התקררה והיא מתייבשת, אני יודע, אבל לא לוותר. תשארי ככה על הברכיים מולי, חזה מובלט, שקט מוחלט, לשון בחוץ, עיניים נעולות. בשלב הזה אני אולי אחבר לך מצבט או שניים או שישה, ואולי לא. עם עוד סימן, תורידי את התחת היפה שלך לעקבים. נוח לך ככה? כלומר, אם לא מחשיבים את הידיים הקשורות והלשון שעוד רגע נרדמת?

בסימן הבא שלי את יכולה לנתק את המבט. תעבירי משקל לברכיים, ובזהירות, בלי להזיז את הברכיים והרגליים, שימי את הראש שלך בין כפות הרגליים שלי. עכשיו תבחרי רגל, ימין או שמאל, לא חשוב, ותצמידי את הלשון שלך אל גב הרגל, ובתנועה אחת חלקה ורכה, תעבירי אותה לאט למעלה עד שהיא מתייבשת. לאט יותר, אנחנו לא ממהרים לשום מקום. עכשיו מותר לך להכניס אותה לשניה, להוציא אותה, ולהמשיך מאותה הנקודה. לשון חמה, רכה ורטובה. כשאת מגיעה לאמצע השוק, רדי בחזרה אל גב הרגל, ותתחילי מהתחלה. אני לא רוצה להרגיש את הלשון שלך מתקשה או דוקרת. תשמרי עליה רפויה, ותלקקי כמו כלבה - בתנועות איטיות, ארוכות ורטובות עד שאומר לך די, או עד שאחזיר אותך לתנוחה הקודמת, או עד שאזיז את הראש שלך למקום אחר, שם תמשיכי באותה הצורה בדיוק.

אין פה היום מסרים על דינאמיקה והבנה, על קושי, אמון, תקשורת או אומץ, גם לא מחשבות על התחלות, סיומות ומה שבאמצע. היום זה רק פשט. היום את רק לשון. מה יהיה מחר? את זה עוד תראי.

דברים עתיקים שרצים לי בראש.

פעם ראיתי בחור שעמד על גשר והתכוון לקפוץ.

אמרתי, "אל תעשה את זה".

הוא אמר, "אף אחד לא אוהב אותי".

אמרתי, "אלוהים אוהב אותך. אתה מאמין באלוהים?"

הוא אמר, "כן".

שאלתי, "אתה נוצרי או יהודי?".

הוא אמר, "נוצרי".

אמרתי, "גם אני! פרוטסטנטי או קתולי?".

הוא אמר, "פרוטסטנטי".

אמרתי, "גם אני! איזה זרם?".

הוא אמר, "בפטיסט".

אמרתי, "גם אני! בפטיסט צפוני או בפטיסט דרומי?".

הוא אמר, "בפטיסט צפוני".

אמרתי, "גם אני! בפטיסט צפוני קונסרבטיבי או בפטיסט צפוני ליברלי?".

הוא אמר, "בפטיסט צפוני קונסרבטיבי".

אמרתי, "גם אני! בפטיסט צפוני קונסרבטיבי של אזור האגמים הגדולים, או בפטיסט צפוני קונסרבטיבי של האזור המזרחי?".

הוא אמר, "בפטיסט צפוני קונסרבטיבי של אזור האגמים הגדולים".

אמרתי, "גם אני! בפטיסט צפוני קונסרבטיבי של אזור האגמים הגדולים מהמועצה של 1879, או בפטיסט צפוני קונסרבטיבי של אזור האגמים הגדולים מהמועצה של 1912?".

הוא אמר, "בפטיסט צפוני קונסרבטיבי של אזור האגמים הגדולים מהמועצה של 1912".

אמרתי, "תמות, כופר!", ודחפתי אותו מהגשר.

- אמו פיליפס

- סטיבן רייט.

[אמ"לק: כתבתי גרסת כלוב לספר הילדים "ויהי ערב",והוא פורסם במגזין. אם אינכם מכירים את המקור, יש קישור אליו. תהנו.]

אחד מספרי הילדים שגדלתי עליהם היה "ויהי ערב" של פניה ברגשטיין. חלק מכירים אותו בזכות השורות הראשונות שלו – "בשמי ערב כחולים / בשמי ערב צלולים / שט ירח עגול ובהיר". זהו ספר של לפני השינה, ספר עם תמונות שחלקן היה בצבע מלא וחלקן היו כחולות, ספר שמשפטים ממנו מלווים אותי עד היום. אני לא יודע כמה פעמים הקריאו לי אותו, וכמה פעמים קראתי אותו בעצמי או הקראתי לאחרים. הוא נמצא אצלי באותה קטגוריה של "מיץ פטל", "איה פלוטו", "דירה להשכיר" ו"מעשה בחמישה בלונים".

נתקלתי בסיפור שוב לאחרונה, וכששיתפתי אנשים בחוויה המרגשת, גיליתי שיש אנשים שלא מכירים את הספר. אז לטובת אלה שגדלו עליו, לטובת אלה שגידלו עליו, לטובת אלה שלא שמעו עליו עד עכשיו – עשו לעצמכם טובה, וקחו טיפה יותר משתי דקות*, וקראו את המקור**. לאפקט מלא, הקריאו לעצמכם אותו בקול, כאילו אתם מקריאים לילד סיפור לפני השינה.

קראתם? יופי.

כעת שזכרונכם רענן, אני שמח (והאמת, די מרוצה) להציג את הגרסה שלי לסיפור. במשקל וחריזה. הוא פורסם במגזין, וכך הוא מתחיל:

בשמי ערב כחולים,
בשמי ערב צלולים,
שט ירח עגול ובהיר.
ועמד, התבונן,
ובשקט אונן,
על סוטים בקיבוץ ובעיר.

ושוב, לאפקט המלא, הקריאו אותו בקול רם לעצמכם. כן, כאילו אתם מקריאים את הסיפור לילד לפני השינה. 

___ 

* בערך 2 דקות ו- 10 שניות.

** המקום היחיד בו מצאתי את הטקסט המלא הוא בתוך מאמר ביקורת על הספר. תתעלמו בינתיים מהביקורת, היא לא מעניינת במיוחד, ואישית אני לא מסכים עם כמעט שום דבר שנאמר בה, וגם כשכן – זה עדיין לא משנה.

*** תודות לג"ג על העזרה הרבה, והתנצלותי הכנה לפניה ברגשטיין.

קורבנות נוספים מהעבר: "הילד הרע / לאה גולדברג". 

אז מה הכי קשה בלהיות נשלטת, תגידי לי? האגו שמרגיש נרמס? העצמאות שנלקחת? חוסר האונים? ההשפלה? אולי זה בכלל הקטע הפיזי - הסטירות, הספאנקים, וההצלפות (עם חגורה או כבל או קיין)? או אולי היריקות וההגבלות והחניקות והקשירות? או אולי אלה בכלל המשימות שמחוץ למיטה, שגוררות אותך ביחד איתן אל זכרונות לא תמיד ברגעים הכי טובים, או הידיעה שיש מישהו שיודע בדיוק איך את נראית כשאת במקום הכי נמוך שלך? ואולי זה מה שקורה אחרי שדברים נרגעים, השילוב של השנים, בו את מנסה למצוא הגיון במצב לא הגיוני, שהרי איך זה שבחורה כמוך יכולה להנות ולרצות עוד מהדברים האלה? ואולי זה פשוט יותר, וזה הנסיון בכלל להכיר מישהו כזה - אדם שיהיה שווה את האמון ואת המאמצים שאת משקיעה בו, שידע להעריך את מה שיש מולו, שלא יעז להשתמש בזה בשום מצב נגדך, שלא יבהל מהצדדים היותר אפלים בך?

אז תגידי לי - מה הכי קשה בלהיות נשלטת?

ומה התכונה הכי חשובה בנשלטת? סף כאב גבוה? אינטואיציה? שירותיות? ביטול עצמי? השלמה עצמית? ראש פתוח (לא בצורה מילולית!)? היכולת לסמוך על השולט שלה?

אז תגידי לי - מה התכונה הכי חשובה שיש לה?

ואל תספרי לי על החלקים הטובים בלהיות נשלטת. איך זה יכול להעצים ולהשקיט ולהאכיל את החיה שבפנים, איך זה יכול להתחבר למשהו כל כך פנימי וכל כך אישי, איך זה הדבר היחיד שמצליח לגרום ללב שלך לפעום במהירות ולתחתונים שלך להרטב, ואיך זה מסוגל ברגע לשחרר את הנפש שלך. זו שיחה אחרת, מעניינת לא פחות, וגם אותה נקיים בקרוב, אבל לכרגע – מה בשבילך הכי קשה בלהיות נשלטת?

האגו משחק פה תפקיד, זה ברור, אבל את האגו אפשר להשיל מול מי שראוי לכך. תחושת ההשפלה גם היא משמעותית, אבל זוהי פונקציה של האגו, ואי אפשר להיות מושפל מול מי שרואה אותך בלי האגו. הכאב הפיזי גם כן נכנס לתמונה, ובהנחה שהכאב עצמו לא מגביר לך את החוויה, יש כאן אינדיקציה לרמת הקשר בינך ובין מי שאיתך, שהרי הוא לא יקח אותך למקומות שהוא חושב שלא תוכלי לעמוד בהם.

ההשלמה עם מי שאת, מה שאת, מה שעושה לך את זה, ומה שלא – אלו הדברים הקשים באמת. וכן, אני יודע שאני מתעקש על הנקודה הזו, ושדיברנו על זה רק לא מזמן, אבל כדי להתגבר עליהם אנחנו נדרשים לשאול את עצמנו הרבה שאלות, ואולי הראשונה בהן היא "מה את רוצה?". ואני מכיר הרבה נשים שעצם השאלה הזו מעלה להן את הסעיף, ואולי אפילו מסיבה טובה. כשהיא מגיעה במקום הלא נכון היא יכולה להתפרש כ"מה את רוצה מהחיים שלי?", וכשהיא מגיעה מהמקום הלא נכון, היא יכולה להתפרש כ"אני עצלן מדי, ואין לי כוח להבין דברים בעצמי, אז בואי ותגידי לי את הכל". והדבר המצחיק, אני אספר לך בסוד, הוא שלפעמים אלה שהכי מתעצבנות מהשאלה הזו זורקות עליך בעצבים "אני רוצה את זה, ואת זה, ואת זה שלא יהיה ככה, וגם את זה, ואת זה", ובכלל לא שמות לב שהן עונות על השאלה. הן חושבות שאם הן יזרקו עליך הכל, אתה תבהל ותתחרט ששאלת (ואולי בגלל זה לפעמים משתרבב להן לשם גם "שלום עולמי" ו"שלושים מיליון דולר"), בזמן שהן נותנות לך את התשובה המלאה. אבל זו לא הכוונה. כשאני שואל "מה את רוצה?" אני לא מתכוון שתעני לי "אני רוצה שתקשור אותי בתנוחה הזו" או "אני רוצה שתזיין אותי, או תצליף בי, או תשתין עלי" או משהו מוחשי בסגנון הזה. זו לא שאלה שאמורה לכוון אותי למקום הנכון, וזו לא שאלה שמפחיתה מעד כמה אני מבין אותך. השאלה הזו, כשהיא מגיעה מהמקום הנכון ואחרי היכרות מספיק עמוקה, היא שאלה רצינית ואישית נורא. היא שאלה שדורשת התבוננות פנימית, חקירה עצמית מעמיקה והרבה אומץ לב, ואומץ לב, אני חושב, הוא התכונה הכי חשובה לנשלטת. לא היחידה, כמובן, אבל בהחלט החשובה. יש ציטוט של אחד, בזיל קינג, סופר קנדי/אמריקאי, שיש שמייחסים אותו לאנשים אחרים: Be bold and mighty forces will come to your aid. ולפעמים, כשאני מסתכל עליך, כשאני קורא אותך, הוא עולה לי בראש, ואני חושב לעצמי מה רק אילו.

ואין קיצורי דרך, לא בדרך להבין דברים על חיינו כרגע, דברים שעשויים וכנראה גם ישתנו עם הזמן, ולא בדרך לאומץ לב אמיתי. אין קיצורי דרך לאמון אמיתי ולתקשורת פתוחה. אין קיצורי דרך ללהיות "נשלטת טובה", מה שזה לא אומר, כאילו יש רשימת דרישות שבכל פעם צריך לסמן "וי" ליד כל סעיף קטן, וכשמשלימים את הרשימה צועקים "בינגו" או "הב הב", או מה שזה לא יהיה. יש אינסטינקטים, יש סבלנות, יש תבונה, יש נכונות, ויש אומץ לב. הרבה אומץ לב.

לפני אי אלו שנים (שש-עשרה, ליתר דיוק), יצא שיר של שב"ק ס'. לא באמת מהסגנונות המוזיקלים החביבים עלי, אם להודות על האמת. הוא נפתח ב"הדרך ארוכה ומפותלת". לא באמת זכרתי את כל המילים של השיר הזה לפני היום, והסבירות שבעוד שבוע שוב לא אזכור אותן, אבל לכרגע הן מתחברות לי לדברים שכתבתי. הדרך להכרה אמיתית בעצמך, בעיקר שעצמך אינך נשארת סטטית עם השנים, עוברות דרך נפילות והתרוממויות. וגם אם אני לא מחבב במיוחד את המשכו וסופו של השיר, והמסר הדי-אופטימי של השיר כולו, הרי שההתחלה שלו מתארת מצב קיים.

כי הדרך ארוכה ומפותלת. נופלים וקמים, נופלים וקמים, נופלים וקמים. עוברים גשר ועוד גשר. נופלים וקמים, נופלים וקמים.

"מומו הקשיבה כך, שאובדי עצות או הססנים ידעו לפתע בדיוק נמרץ מה רצונם. בישנים וחישנים מצאו בלבם הרגשת חרות ואמץ. אמללים ומדכדכי נפש מצאו בטחון ושמחה. ואם היה מישהו סבור שכל חייו החמצו ואין להם שום טעם ותכלית, והוא עצמו רק אחד בין מיליונים, אחד כזה שאינו מעלה ואינו מוריד, ואפשר על נקלה להחליפו באחר כמו שמחליפים קדרה שבורה - והלך האיש וספר כל זאת למומו הקטנה, כי אז, בעודנו מדבר, נתחור לו בארח-פלא שכל מחשבתו זו בטעות יסודה, שהוא, כמות שהוא, קים בין בני האדם אך פעם אחת, ואין מי שישוה לו בדיוק, ושעל-כן הוא חשוב לעולם בדרכו המיחדת.

כך ידעה מומו להקשיב!"

* מתוך אחד הספרים האהובים עלי. הבלוג, כאמור, ישוב לשידוריו הרגילים בקרוב. מבטיח. 

אחד מהדברים שהכי הצחיקו אותי בתקופה האחרונה. נקודות בונוס לחובבי סימפסונס. 

*הבלוג יחזור לשידוריו הרגילים בקרוב

את שוכבת על המיטה עכשיו. כל כך יפה. החבלים מתוחים, וגם את מתוחה לארבע פינות. קרן שמש עצלה נכנסת מהחלון וחוצה אותך לשנים, ואני לא יכול שלא לעמוד ולהתפעל ממה שיצרתי כאן. אני מסתכל על הרגליים שלך, והצד הסדיסטי שבי מרים ראש. מה יותר קל עכשיו מלדגדג אותך, ולראות אותך מתפתלת? לא. בינתיים לא. העיניים ממשיכות למעלה, ורואות אותך שם, פתוחה לגמרי, נוטפת. ממשיכות עוד קצת למעלה, ורואות את החזה שלך עולה ויורד במהירות. ויותר למעלה, שם הן פוגשות בעיניים שלך. פעורות, לא ממצמצות, מנסות לקלוט כל תנועה. העיניים חוזרות למטה, ואני מתחיל להיות רעב.

אני מתקרב אליך, תופס את השיער, ונצמד בנשיקה. הגוף שלך נמתח יותר אל מול החבלים, מנסה למשוך אותי אליו. הרעב מתגבר. היד עוברת אל הגרון, דורשת, סוחטת, ולחמצן אין סיכוי, כי גם אם היד היתה מאפשרת לו לעבור, הפה שלי על שלך לא מאפשרת לו להכנס. וכשההבנה הזו מחלחלת אליך, את מנסה קצת לברוח, אבל אין לאן, ואז את פשוט מקבלת את זה, וזה מרגיש כאילו את מנסה לזרז את זה, כאילו את רוצה שיגמר כבר החמצן. ואני משחרר, ואת נושמת בחזרה את החיים, ומסתכלת אלי במבט של עוד. והרעב הזה, הרעב הזה כבר אוכל אותי. אני מתיישב לידך, ושוב מקרב את הראש אליך. האפים שלנו כמעט נוגעים אחד בשני, ואני מעביר את היד שלי עליך. אין עדינות בתנועה הזאת, רק חשק, כאילו לסמן איפה את הולכת להרגיש אותי בעוד רגע. בחזה, בבטן, בירך, בשוק, בכוס. הו, כן, בכוס. ואת מנסה לשלוח לשון, אבל לא מגיעה, מנסה להתקרב עם הראש, אבל נכשלת, ואני מרגיש כל נשימה שלך. והיד ממשיכה במסלולה, עד שנעצרת על החזה, והאצבעות תופסות את הפטמה, וצובטות. בהתחלה בתנועות כמעט עדינות, ואז כבר לא. לוחצות, מושכות, וצובטות. ואני מרגיש את הנשימה שלך נעצרת, ורואה את העיניים שלך נעצמות, והנשימה חוזרת, ואפשר לשמוע בה את הכאב. ואת מנסה שוב, בכוח, להתחבר שוב לנשיקה, אבל לא, אני לא נותן לך. והרעב הזה כבר בלתי נסבל.

אני לוקח כרית ודוחף אותה מתחתייך, מרים קצת את האגן למעלה. את כולך מזיעה, רטובה, ואני הולך לאכול. אני מתמקם לי בנוח, מביט לשניה, ומתנפל כאילו לא אכלתי כבר שנה. את משחררת צעקה כזו ומתחילה להתפתל, אבל לא אכפת לי יותר מכלום. אני הולך לאכול עכשיו, ושום דבר לא יפריע לי, ולא, גם לא זה שאת מנסה להטביע אותי. אני תופס חתיכות עור עם השיניים, קפלי עור עם הלשון, בליטות עם השפתיים, אבל הצעקות שלך מסיחות את הדעת מהארוחה שלי. כמה לא מנומס. אולי את גם רעבה? אני לוקח את התחתונים שלך, מנגב איתן את הצלחת, ומכניס לך לפה, שתהני גם. ואני ממשיך לאכול, ואת עדיין לא מנומסת, אז אני לוקח כרית ומניח לך על הפנים, כדי שלא תפריעי לי.

וכשאני שבע, אני מתרומם. הכרית משום מה כבר לא על הפנים שלך, והן אדומות, והפה שלך נושך את שאריות התחתונים, ואת נראית קצת כמו חיה פצועה, נאבקת לנשום. ואני מתמקם שוב, ממש מולך, הגיע הזמן להוציא את הקלוריות שהרגע הכנסתי. וזה קצת מאתגר ולא הכי נוח, לזיין אותך בתנוחה הזאת, כשאי אפשר לסובב אותך או להרים לך את הרגליים, אבל החבלים מסביב לירכיים ולמותניים שלך נותנים לי נקודות אחיזה טובות, והרעש הזה, כשעור נפגש בעור בכזו עוצמה, זה הרעש הכי נעים בעולם. והצעקות שלך כבר לא מסיחות אותי, הן רק מעוררות אותי יותר, רק מאתגרות אותי לנסות מהר יותר וחזק יותר. ואני אוהב אתגרים. אני טוב באתגרים. קרן השמש העצלה כבר לא שם, וכבר מזמן איבדתי תחושת זמן, והדבר היחיד שקיים זה עור נחבט בעור. ואני מרגיש את זה בא, ומנסה להחזיק עוד ועוד, ואז זה בא, ובא, ואז בא עוד, וזה כאילו משהו סוחב את הנשמה שלי וגורר אותה החוצה דרך כל הגוף דרך הצינור הזה. ואני ממשיך עוד קצת אחר כך, אבל זה כמו.. זה כמו... זה כמו מסרקות ברזל, רק הכי נעים שיש. ואני יוצא, ואת פתוחה ונוזלת. אני ניגש אליך ושואל מה שלומך, אבל כנראה שאיבדת את היכולת לחבר מילים, אז אני יוצא מהחדר, ניגש למטבח כדי לשתות משהו, ואז חוזר.

ואת שוכבת על המיטה עכשיו. כל כך יפה. החבלים מתוחים, וגם את מתוחה לארבע פינות, ואני לא יכול שלא לעמוד ולהתפעל ממה שיצרתי כאן. ואני מתחיל להיות רעב.

* שידור חוזר. פורסם לראשונה לפני שנה.

ופעם בכמה זמן נחזור ליסודות. בלי אביזרים ובלי פירוטכניקה מסובכת, בלי נסיונות חדשים ובלי הפתעות. יסודות.

ואני יודע שיש סוג של התרגשות בחוסר וודאות, יש סוג של שחרור בלא לדעת מה הולך לקרות עכשיו או עוד כמה דקות, כמה זה ימשך ואיך זה ירגיש. יש סוג של פחד קטן בכך שלוקחים ממך את היכולת לקבוע מה כן ומה לא, וכשאת מתגברת עליו את מרגישה, בצדק, גאווה קלה. יש סוג של חופש בלהפסיק לנסות לשלוט על כל פרט, בלוותר על האגו והשיפוט, ולמסור את עצמך לידיים של מישהו אחר.

אבל החיפוש המתמיד אחרי חידושים, אחרי גבהים חדשים, יכול להיות מתיש. לשני הצדדים. הוא עלול לפספס את המהות והפוטנציאל שיש בקשר כמו שלנו – להיות מי שאנחנו באמת, עם כל הרצונות, החלומות, הצרכים -- הדברים שגורמים לנו לזרוח ולהיות שלמים וטובים יותר. וכדי להגיע למקום הזה צריך להרגיש בטוחים – בצד השני, כמובן, שלא ינצל לרעה את האמון שאנחנו נותנים בו, אבל גם בעצמנו. צריך להיות מוכנים לשאול את עצמנו שאלות קשות, לא לוותר לעצמנו ולא להרתע מהתשובות. להיות אמיתייים מול עצמנו, להשיל את הציניות ואת הסקפטיות, את המנגנונים ששומרים עלינו ביום-יום, ולמצוא תשובות פשוטות לשאלות מסובכות, תשובות שמביאות איתן רגיעה ובטחון ואמת. והאתגר הזה הוא לא יותר קל ולא פחות כואב מהדברים שאני עושה לך לפעמים. האמת יכולה לפעמים, בעיקר כשהיא מתנגשת חזיתית מול חיים שלמים של נורמות חברתיות שהוטבעו בנו, להיות לא פחות מכאיבה מחגורה או שוט, ובשביל זה אני פה בשבילך, ואת פה בשבילי - כדי לשאול את השאלות, כדי לשמוע את התשובות, כדי לא לוותר, כדי להראות שאין שיפוט ואין אמת מידה אוניברסלית לנכון או לא נכון. שיש מה שנכון לך ומה שגורם לך, בנטרול הסביבה, להרגיש שלמה יותר, אמיתית יותר.

ואז, כשמגיעים לתשובה, ולא משנה מה היה גודלה של השאלה, בוחנים אותה ובודקים עד כמה היא מוצקה, ואז משם אפשר לבנות עליה ולשאול שאלות גדולות ומורכבות יותר. ומתוך התהליך הזה של מחשבה ובדיקה ובחינה, נבנית הבנה והשלמה שיכולה לעמוד מול כל דבר, יכולה להגן עליך מסערות חיצוניות ופנימיות. ואם קורה שהדרך קשה מדי, שהשאלה מכאיבה מדי, שהתשובה מעורפלת או מבלבלת, או שאולי אפילו זו לא השאלה הנכונה, תמיד אפשר להשען על היסודות, על הבסיס, על האמיתות שמחזיקות אותנו במקום.

וזה תפקידם של היסודות – להזכיר לך את התשובות לשאלות הראשוניות, להזכיר לך את המקומות בהם את מרגישה באמת בנוח, בהם את מרגישה שאת אמיתית עם עצמך מבלי להעמיד פנים ומבלי לפעול רק על מנת לרצות את האגו. והיסודות האלה יכולים להתבטא אצלנו בכל מיני צורות – בצורת הדיבור, בדרך בה את מסתכלת עלי ואני עליך, בצורה בה את מוצאת שקט כשהראש שלך מתחפר בין הרגליים שלי או שאת מחבקת ומתלפפת מסביב לרגל, או בדרך בה העיניים שלנו ננעלות ללא מילים כשהיד שלי מתהדקת לך על הגרון.

אז פעם בכמה זמן, גם אם אין באמת סיבה מיוחדת, אנחנו נחזור ליסודות. היסודות המוכרים, הידועים, הקבועים, עם הסדר והשקט והזכרונות שהם נושאים. לך ולי.

זו כבר תקופה שאני יושב לכתוב, ושום דבר לא יוצא. זה לא שאין מה לכתוב – רעיונות, סיטואציות, מחשבות, תוכניות – כל אלה יש בשפע ואולי יותר מדי, אבל משהו חסר, והמילים – המילים יוצאות חיוורות, לא מסודרות, לא ברורות, לא ראויות.

זו תקופה מוזרה. מצד אחד הידיעה שמה שאני מחפש ורוצה הוא אפשרי, ההרגשה שהחוויה שעברתי היתה משמעותית מאוד בשבילי, ולימדה אותי המון – על עצמי ועל זוגיות – ידע שאקח איתי הלאה, ביחד עם הוודאות שזה המקום שמאתגר אותי מחד, ושבו אני רוצה להיות מאידך.

מהצד השני, אני נתקל שוב במכשולים ישנים – התחלות של שיחות בהן אני שומר על נימוס וקורקטיות, דבר שהצד השני מפרש לעיתים כחוסר עניין או סנוביזם, הצורך לכתוב על מנת להפגין נוכחות (מה שמתקשר לתחילת הפוסט), והמחסור הגדול בהשראה, במוזה.

וזה מוזר. הרבה זמן כתבתי על מישהי או למישהי לא קיימת, כדרך להבין מה ואיך אני רוצה. כתבתי קודם כל לעצמי, אבל גם כמעין כרטיס ביקור. כתבתי בכנות ובפתיחות, מתוך מחשבה שאם מישהי תמצא את עצמה בטקסטים כמו שאני מצאתי את עצמי בתוכם, הרי שתהיה לנו נקודת התחלה לא רעה. ואז היא הגיעה. ודברים שכתבתי מהלב והדמיון קרו – לא בכוונת מכוון – אלא פשוט קרו, כאילו נכתבו עליה, ואיתם הגיעו השקט וההשלמה, ההתרגשות, ההנאה, הלמידה והאינטימיות. וכשאני מתיישב לכתוב עכשיו, אני מנסה להתחבר למקום ממנו כתבתי לפניה, ולא ממש מצליח.

אני מניח שזה בעיקר שאלה של זמן. לפחות אני מקווה כך. המחשבות, הרעיונות, הרעב – כאמור, כולם שם. עכשיו רק חסרה המוזה.

בואי, מוזה.