Alatar

את כל כך חכמה וכל כך רהוטה, וזה כיף גדול לשבת ולדבר איתך על כל מיני נושאים, לאתגר את המחשבה שלך, לראות עד כמה חזק היא מושרשת, ועד כמה את פתוחה לרעיונות חדשים. לנסות לשכנע ולנסות להשתכנע. אבל לפעמים, חמודה שלי, נראה שכל אוצר המילים שלך נעלם, או לפחות מצטמצם לכמה מילים פשוטות - "כן", "נעים", "עוד", "טוב". וקשה לנהל ככה שיחה, חמודה שלי, כשכל מה שהמוח שלך מצליח להפיק מעבר למילים הבודדות האלה, שלפעמים עוד אפילו מצטמצמות להברות קצרות יותר, זה כשאת חוזרת אחרי מה שאני אומר לך.

לא, אני לא באמת רוצה להתחיל בשיחה על פוליטיקה או על הפרק האחרון של "בית הקלפים" בזמן שאת קשורה עם רגליים מפושקות והכוס שלך כבר אדום ושורף, למרות שזה יכול אולי להיות נסיון מעניין, אבל אני סוטה מהנושא (ולא רק). אני רוצה בעיקר להבין אותך. להבין אותך באמת. תסבירי לי מה כל דבר עושה לך. לא רק "כואב" כשאני מחבר את המצבטים לשפתיים התחתונות שלך, לא רק "נעים" כשהוונד מתמקם לך על הדגדגן, לא רק "טוב" כשהפלאג נכנס. לא רק "עוד" כשאני תופס לך את שתי הרגליים למעלה, ומזיין אותך עמוק וחזק ומהר. אני רוצה לדעת הכל – גם איך זה מרגיש, אבל גם על מה את חושבת. מה את חושבת על עצמך או האם את כל מה שקיים אלו רק התחושות ששוטפות אותך? למה את לפעמים עוצמת את העיניים ולפעמים לא? מה גורם לך להתבייש? ומה משחרר אותך, אבל באמת? האם את סקרנית לראות את עצמך ככה? האם את חושבת על זה אחר כך, והאם זה שונה במרחק של זמן? האם זה מרגיש לך נכון? האם זו מרגישה לך האמת?

ואני ממשיך לשאול, אבל בינתיים, עד שתלמדי לענות, אני לומד את התשובות מהגוף שלך. מהפחד הקל בעיניים כשאת רואה את האטבים הקטנים; מהראש של הוונד, כולו ספוג במיצי הכוס הנוזל שלך; מההתפתלויות והצעקות כשאני מחבר את המצבטים, ויותר - כשאני מוריד אותם; מהמבט המתבייש והמטונף כשאת שוכבת עם הפנים צמודים למזרון, והם מרוחים ברוק שלא הצלחת לעצור בגלל הגאג; מהדרך בה התחת היפה שלך קופץ עם כל מכה שנוחתת, ומהצורה בה הוא חוזר למקום; מהתנועה בה הידיים שלך תופסות את הסדין, מנסות למצוא נקודת אחיזה; מהצורה בה את מחזירה לעצמך את הנשימה אחרי שעוד גמירה הרעידה את כולך, ואת רגישה לכל משב רוח.

ואני אגלה לך משהו בסוד, יפה שלי, זה לא רק בשבילי. ברגעים האלה, הדברים שיוצאים ממך ככה בצורה לא מפולטרת, הם אמת - אמת מזוקקת ומתומצתת. וברגעים פחות בטוחים, אם תדעי להזכר בהם, להבין אותם, להתחבר בתוכך למקום ולרגש – הם יתנו לך עוגן להאחז בו. עוגן ישירות לאמת הפנימית שלך. אז אני יודע, לפעמים לא כל כך קל לדבר, בטח כשהפה שלך מלא, ולפעמים המילים לא מגיעות בדיוק כשרוצים, אבל את צריכה לעשות מאמץ. ואני יודע שאת יכולה לעשות את זה, חמודה שלי, זו רק שאלה של לנסות.

היא צעירה נורא ורזה נורא. יש לה רגליים ארוכות, בטן שטוחה עם חזה די קטן, והפטמות שלה מכוסות עם נייר דבק שחור בצורת איקס. בסך הכל היא לא לובשת יותר מידי. היא רוקדת עם אנרגיה של נעורים, המוזיקה מהדהדת לה בגוף, ושמחה ושחרור מרוחים לה על הפנים. לפעמים היא מכופפת את הגב עם ברכיים ישרות, מבליטה את הישבן הקטן שלה, הראש בין הרגליים, והידיים שלה מחזיקות אותה ככה בתנוחה, ולפעמים היא ממש יורדת לרצפה בתנועות לא באמת מעודנות.

אני יושב שם על הספה ומסתכל עליה רוקדת ככה עם בן הזוג שלה, ושום דבר בי לא זז. אני לא נמשך אליה, למרות שְׁלָמָה לעזאזל לא, אני לא רוצה לעשות לה דברים למרות שהיא מתפתלת ככה מטר וחצי ממני, וזה לא דורש ממני יותר מידי דמיון. אני מסתכל עליה, עליהם, וכמו בסרטים, המוזיקה עם הבאסים שלה כמו נחלשת, והאנשים סביבם מאבדים פוקוס, והחיוך שלבשתי על עצמי כשהחלטתי לצאת הלילה, כשהגעתי למקום, כשהתיישבתי – החיוך מתפוגג, ומין תחושה כזאת של עצב מתפשטת לי במחשבות, בגוף.

אני חושב על זאת שהיתה שלי, מתגעגע אליה, מקלל את האלים למעלה ולמטה, את העולם כולו, על כך שלא היינו יכולים להמשיך. נזכר בה, במילים שאמרנו, בדברים שעשינו. וההבנה שזה נגמר, שזה כבר לא יהיה, דוקרת וצובטת וחובטת ושורפת. ואני יושב שם על הספה, המוזיקה הולמת, עשרות אנשים מסביבי, מָרָק של אוויר דחוס, הורמונים וזיעה, בחורות צעירות יותר וצעירות פחות בלי הרבה בגדים, ואני עוצם את העיניים. רק לרגע. בתוכי מתנהל משא ומתן בין הרגש לַהִגָּיוֹן. עד עכשיו הרגש דיבר, ועכשיו תור ההיגיון.

הוא מזכיר לי את הסיבות, וכמה טוב היא הביאה לחיים שלי. הוא מזכיר לי בסטואיות מרגיזה את הנסיבות, ואת זה שכעס עליהן לא יעזור ולא ישנה את התוצאה. הוא מזכיר לי שהבטחתי רק לא מזמן לזכור את הכל. הוא מזכיר לי איך זה הרגיש, ואיך כזה רגש לא יכול להיות מקושר אף פעם במשהו שלילי. והלב שלי מתחיל להתחמם כשאני מתרכז בדברים שהיו, ולא בדברים שלא יהיו. ואני פותח את העיניים. העצב כבר לא שם. הוא מחכה בפינה, אני יודע, והוא ירים את הראש בעתיד הקרוב, זה בטוח, אבל אני מוכן לקראתו, אבל כרגע במקומו יש בעיקר עייפות.

אז אני קם. זוג יפה מתגופף בתוך כלוב, בחלל הקטן ליד יש כבר לפחות בחורה עירומה אחת. אל הצלב מוצמדת מישהי שחוטפת הצלפות מכל הלב, והתחת שלה כבר סימנים סימנים. הָרְחָבָה מלאה אנשים חופשיים. חופשיים מביקורת, חופשיים להתבטא, חופשיים לזוז, חופשיים לאהוב. ואני? אני מרגיש בעיקר ריק.

אני מרגיש עוד צביטה קטנה בלב כשאני יורד במדרגות, לוחץ את ידו של מארגן הערב, והולך הביתה לישון.

יש להן כוח, למילים, לברוא מציאות. בתוכן הן מחזיקות את היכולת לטוות סיפור, לצבוע אותו, לתת לו טעם.

יש להן כוח, למילים, לעשות סדר. הן מאירות את הפינות האפלות ביותר של הכאוס, מפשטות מצבים ורגשות מורכבים ליחידות בודדות, איתן כבר הרבה יותר פשוט להתמודד.

יש להן כוח, למילים, ליצור זכרונות. והאדם, מזכירה לנו וולך, צובר זכרונות כמו נמלים בחודשי הקיץ. ומה עושה את האדם אם לא סך חוויותיו וזכרונותיו?

יש להם כוח. לַמּׅילים, לַסּׅיפור, לַסֶּדר, לַפּשטות, לַחֲוויות, לַזכרונות.

***

והדירה ריקה עכשיו. אין בה קול מלבד אצבעות מלטפות מקלדת. ובקצותיהן עומדות מילים, מחכות לעשות את עבודתן. בקרוב הן יכתבו את הסיפור שלי ושלה, יצבעו אותו בצבעים חיים ובוהקים, ינסו לעשות חסד, ולו במעט, לעיניים החומות והטובות שלה, ינסו לתאר את הפנים היפות שלה, כשהן שמחו וכעסו, כאבו והתרגשו, חיכו, צחקו, והתחננו. הן ינסו לפשט בכמה מילים מלוא הסל תחושות וגוונים וניואנסים שנדמה שאין מספיק מילים בעולם כדי לעשות איתם צדק. הן ינסו לאצור בתוכן את התחושות והחום, את הקולות וההתפתלויות, את הדרכים שנפרצו, הגבולות שנמתחו, את הרוך והקושי, את העדינות והקשיחות וכיצד הם השתלבו, את תחושת הַשְּׁלֵמוּת של הנפש. הן ינסו, אך יצליחו ללכוד רק רגעים בודדים. ואלה יהיו כמו תמונה שלמראיתה זכרונות יתעוררו ויאירו את כל הסובב באור יקרות.

ואותם רגעים, אותם זכרונות, אותן מילים – כולם נכונים, כולם אמת. אמת שאינה צבועה בצבעים נוסטלגיים, שאינה מעורפלת ע"י דמעות, או מילים שורטות, או כעס על הנסיבות ועל אחיות הגורל שלא ראו לנכון לשזור את חיינו יחד לאורך זמן. וכך אקח את אותם רגעים, אאטום אותם בקופסה שקופה, ואניח על המדף מולי. ובכל פעם שהלב יתכווץ, בכל פעם שההיגיון יסרב להאמין, בכל פעם שהאמונה שהיא הצליחה להחדיר בי תתחיל להסדק, יספיק לי מבט אחד באור שבוקע מאותה קופסה.

סיפרו לנו בתור ילדים שהאהבה מנצחת הכל. ציניקנים ואנשים למודי ניסיון ילגלגו על התפישה הזו, אך האמת היא שלעיתים קרובות זו שאלה של פרספקטיבה. אם מסתכלים רק על הדרך בה אהבה לפעמים מסתיימת, בין אם בטוב או ברע, אפשר שכל הזכרון ממנה יצבע באותם הצבעים, אבל אם משתדלים וזוכרים את כל הצבעים שהיא הכניסה לתוכנו, מתחילתה ועד סופה, ואם נושאים את הזכרונות הטובים עם צבעם המקורי, הרי שהאהבה, בתור מושג, תמיד תנצח.

לא הייתי יכול לבקש שותפה טובה יותר, נבונה ומבינה יותר, מוצלחת ומצויינת יותר כדי לחלוק איתה את הדרך, לגלות איתה מקומות חדשים. העתיד שלה פרוש לפניה, והוא נוצץ ומבריק, מלא בהבטחות שעוד ימומשו, ואני מודה על הזמן שהייתי חלק מהדרך שלה. ובעצב רב ובכאב עמוק ועם הרבה געגוע והמון אהבה אני משחרר, ובלב נקי ובעיניים בורקות אני מרים את הראש אל העתיד לבוא. 

העור שלה, העור שלה רך ונעים וחמים.

הלחי שלה, הלחי שלה מקבלת את הצורה של כף היד שלי, כמו נמסה לתוכה.

הפה שלה, הפה שלה חם ומשכר.

החזה שלה ממכר, והרגליים שלה נפלאות, והכוס שלה, הו, הכוס שלה, איך אפשר בכלל להתחיל לתאר?

אבל כל אלה הם רק חלק מהמשוואה. יש להוסיף להם את הצורה בה היא זזה, הצורה בה היא נושמת, נשמעת, סופגת, כורעת, קולטת, רוטטת, מוצצת, מתמסרת, נותנת, נכנעת, נמסה, נחנקת, מתפוצצת, מתחננת, זוחלת, נקשרת. איך היא כל הדברים האלה שעושים אותה לכל כך הרבה יותר מסך חלקיה.

ואפשר לשחק קצת עם המשוואה הזו שהיא היא. להגביל תנועה ולראות איך העיניים שלה זזות אחרת. להגביל את הדיבור, ולראות איך הגוף שלה מדבר. להגביל את הראיה, והתחושה, והשמיעה, והמישוש. ואפשר לפעמים להתעלם כמעט מהכל, ולהתרכז רק בדבר אחד. כך מכירים אותו יותר, כך מעריכים אותו יותר.

היא מגיעה אחרי יום ארוך, ושותה את כוס הקפה שלה, ואנחנו מדברים על העבודה ועל החדשות ועל דברים חדשים שגילינו, ואני עוצם לשניה את העיניים, ומבין עד כמה אני אוהב לשמוע את הקול שלה. אני אומר לה להתפשט, ונדמה שהשינוי בקול שלי, השינוי באווירה, לרגע מצליח לבלבל אותה, אבל היא מתפשטת, ונעמדת מולי. אני לוקח חבל וקושר לה את הידיים ביחד, ומושיב אותה על השולחן של הסלון. זה שולחן כבד מעץ מלא, מעט נמוך ומעט קצר, אבל הוא מתאים בדיוק למה שאני רוצה עכשיו. אני מכסה לה את העיניים עם מסכת עיניים כזו שמקבלים במטוס, ומשכיב אותה על השולחן. הראש שלה בולט מעבר לשולחן, ואני מזיז ספה לכיוונה, ומניח כרית מתחת לראש כדי שיהיה לה יותר נוח. עוד כרית קטנה נכנסת מתחת לגב התחתון שלה, וחבל ראשון, עובר ממש מתחת לחזה שלה, ומצמיד אותה אל השולחן. חבל שני, עובר על עצם האגן,קצת מעל הכוס, מתלפף סביבה שוב ושוב, ונקשר היטב. הברכיים שלה מתקפלות בדיוק בקצה, ואני קושר את הרגליים שלה בפישוק אל רגלי השולחן. כל זה נמשך כמה דקות, ובזמן הזה אני יכול לראות את הגוף שלה נמתח, להרגיש את חוסר הוודאות מתחיל לפעפע. ואני לוקח את הידיים שלה, אלה שקשרתי מקודם, ומותח אותן אל מאחורי הראש שלה, שם אני קושר את הקצה השני אל המשענת של הספה שתומכת בראש.

אני מעביר עליה יד, ואז עוד יד. תופס, מושך, מדגדג, מלטף וצובט, מחדיר אצבע ועוד אחת, מרגיש אותה רטובה. אני לוקח ביצה רוטטת ומכניס לתוכה, מכוון את העוצמה איפשהו לאמצע, ואז לוקח אטבים ומחבר לה. כמה על החזה, משני הצדדים, כדי שיהיה סימטרי, כמה על השפתיים התחתונות. והגוף שלה מתוח, והיא מתחילה להשמיע את הקולות שלה שאני כל כך אוהב. והחבלים מתוחים, לא מאפשרים לה תזוזה בכלל – לא של הידיים ולא של הגוף ולא של הפישוק, ולא של שום דבר חוץ מהראש, וגם לו אין כל כך לאן ללכת.

ואני עוזב אותה ככה. עומד ממרחק קצר, עדיין לבוש לחלוטין, לא אומר מילה, לא משמיע קול, רק מסתכל עליה ומקשיב לה. והיא, בין הקולות שיוצאים ממנה שואלת מה אני עושה, ואיפה אני נמצא, אז אני מרגיע אותה שאני קרוב, ומשאיר אותה בדיוק איך שהיא. אחרי כמה דקות אני מגביר את העוצמה של הביצה, משחק עם האטבים, ומקשיב להבדלים בקול היפה שלה. ואני מחייך חיוך ענק שרק אני רואה, ושעד עכשיו אני יכול להרגיש אותו, ובוחן את הגוף שלה יותר מקרוב, רואה על הפנים שלה את הכאב, את ההנאה, את התחושות.

ואני מתיישב על הספה השניה. השולחן שהיא עליו נמצא ביני ובין הטלוויזיה, ואני מרים את הרגליים ומניח עליה, מתלבט ביני ובין עצמי אם כדאי לבדוק אם יש משהו מעניין לראות, וכמה זמן היא יכולה להשאר מתוחה ככה, אבל מחליט להשען אחורה ולעצום עיניים ופשוט להמשיך להקשיב. ואני מושיט יד לשלט, ומגביר את העוצמה של הביצה, פורט על הכוס היפה שלה, מתענג על הצלילים. והם ממלאים לי את האזניים, את הגעגועים, את הנשמה.

ערב ארוך עוד עבר עלינו, לא על כולו אספר, רק שגם במרחק של ימים ושבועות ויותר, בנסיעה או ברחוב, אני יכול להזכר במוזיקה שלה, וחיוך נפרש לי על הפנים. חיוך רחב-רחב. 

למה רעיונות נכנסים לי לראש דווקא כשצריך ללכת לישון?

איך אפשר להרדם ככה?

ושוב שָׁקֵט.

היא שוכבת על המיטה עכשיו. אולי יותר מדויק להשתמש ב"זרוקה" או ב"מוטלת", אבל כך או אחרת, היא שוכבת על המיטה בדיוק בתנוחה בה הגוף שלה עצר אחרי שהיא גמרה. הגוף שלה סחוט ורועד, הראש שלה שמוט מעט מעבר לקצה של המזרן, שם השארתי אותו, אבל אין בה את הכוח להרים אותו בחזרה, אז שם הוא נשאר. ברגעים האלה נדמה שהעולם כולו נעלם, וכל מה שנשאר זו היא. היא והנשימות שלה. ואני עם היד תומך בזהירות בצוואר שלה, מרים בעדינות את הראש אל הכרית, ומלטף את הפנים שלה - מלוכלכות, מרוחות, דביקות, זוהרות, הכי יפות. אני מכסה אותה, ונשכב לידה, והעיניים שלה פעורות ומזוגגות, פונות לתקרה, כאילו כל היקום פרוש לפניהן. וּבַמָּקוֹם הזה, בלימבו הזה, בשקט הזה - שלה, שלי, שלנו, בשכבה הזאת שמפרידה ביננו ובין העולם החיצון - במקום הזה הכל כל-כך ברור, כל-כך מסודר, כל-כך פשוט. וברגעים האלה, כשלא מסתכלים על שום דבר אבל בעצם רואים את הכל, אין שאלות, ואין תהיות - הכל בדיוק איפה שהוא צריך להיות. אבל מטבעם של מקומות כאלה ושל רגעים כאלה, הם לא יכולים להתקיים לאורך הרבה זמן.

וזו המציאות שמפירה את השקט - מעלימה אותם, מחזירה ביקורת עצמית, גורמת לה להיות מודעת מידי לעצמה, והיא מתרוממת בכמעט בהלה. אני שואל מה קרה, והיא עונה שהיא מטונפת, ושהיא חייבת להתנקות. אני מסביר לה שוב עד כמה היא יפה כשהיא ככה מטונפת, והפנים שלה מראות חוסר אמון. אני אומר לה לחזור לשכב לידי ולהרגע, וכשהיא עושה את זה, כשהגוף שלה נח רגוע על שלי, שקט אחר מקיף אותנו, והפעם הוא יותר מוחשי. הרעש מבחוץ חודר אל החדר, היומיום חודר אל התודעה, אבל החום המשותף של שנינו יוצר שכבת מגן ביננו לבינם, מחזק אותנו. והשכבה הזו נשארת כשאנחנו נכנסים להתקלח ואני מחזיק אותה חזק, וכשאנחנו צוחקים מבדיחה ילדותית, וכשהיא יושבת, נקיה וקורנת, עטופה בחלוק הרחצה על הספה, שותה את כוס הקפה שלה, ומתחברת לאט בחזרה לעולם החיצון. ואני מסתכל עליה במבט משתאה ומרוצה, חושב על הדברים שהיא עברה, שאני עשיתי לה רק לא מזמן, ואיך היא עכשיו, ומחייך. ואני נשכב על הספה, מניח עליה את הראש, ושם נשאר. וכשהראש שלי במקום הזה בין הירכיים שלה לחזה, כשהגוף שלה זוהר מחום, והעיניים שלה, טובות ומבינות, מסתכלות עלי, וכשהיד שלה עוברת  בשיער שלי בהיסח הדעת, אני יכול לעצום עיניים ולהרגיש איך השקט שלה שוטף אותי, מזכך אותי.

שעה אחר כך, אנחנו יושבים בבית קפה מחורבן ואוכלים ארוחת בוקר מאוחרת, ואחריה היא ממהרת לעבודה. אבל לשאר היום, וגם אחריו, אני נושא איתי את השקט שהיא הביאה לי, על כל סוגיו. והוא עוטף אותי ומגן עלי מהעולם, וכך מגן גם על העולם מפני.

אני מתגעגע אליה. נורא.

בלי משפטים מורכבים, בלי סיפורים מפותלים, בלי מטפורות או שירים או קטעים מיוטיוב. אני פשוט מתגעגע אליה.

אלה פשוט "החיים עצמם", והתזכורת שלמרות הרצון, הרעב, הציפיה, וזה שגם עם כל מה שהספקנו, אנחנו עדיין רק בשלבים הראשונים של הגילוי, ישנם שגרה ויומיום וכל הדברים האלה של אנשים מבוגרים, ולא תמיד אפשר לעשות כל מה שרוצים.

ואני יכול להתבאס. למעשה, אני די מתבאס מזה, אבל בנוסף, כתוצאה, אני לומד להעריך כל רגע שאני איתה, כל חוויה חדשה שאנחנו עוברים, כל צעד קדימה, ולפעמים גם צעד קטן אחורה. כל פעם כזו משאירה זכרון, משאירה טעם של עוד ועוד. והמציאות הזו מלמדת אותי סבלנות ואיפוק בדרך שונה מהרגיל.

אז אני מתגעגע אליה. נורא.

אבל כמו כל דבר שקשור בה, גם זה דבר טוב.

שקט עכשיו בחוץ. גם בפנים עכשיו די שקט. סדין נקי מתוח על המיטה, מגבות בסל הכביסה, הסלון שוב מסודר, ואני עושה קצת סדר בקופסת הצעצועים הקטנה שלנו – אוסף את החבלים לצרורות מסודרים, שוטף מה שצריך, מכניס בחזרה דברים לקופסאות שלהם, זורק מה שהתבלה או נקרע, עושה לעצמי רשימה מנטאלית קצרה של דברים שנחמד אם יתווספו לאוסף שלנו. והריח שלה עומד באוויר, משמח ומרגיע אותי באותו הזמן. ואני יכול לסדר ביחד איתה, או להגיד לה לעשות את זה בעצמה, אבל אני מעדיף לנצל כל רגע שהיא נמצאת פה בשביל דברים מעניינים הרבה יותר. חוץ מזה, זה הזמן הכי טוב לחשוב על כל הדברים שהובילו להיום, על כל הדברים שקרו היום, ועל כל הדברים שאני רוצה לעשות לה ואיתה בפעם הבאה, בפעמים הבאות.

אני מוצא חתיכה קטנה של חבל זרוקה על הרצפה, ומתחיל לשחק איתה בין האצבעות. מרגיש את המגע שלו, וחושב עליה. על כמה יפה היא כשהחבל עוטף אותה, על איך הגוף שלה מגיב אחרת כשהיא ככה, ואיך לפעמים איך מה שמגביל הוא גם מה שמשחרר. אני רואה אותה מול העיניים שלי, איך שהיתה ואיך שתהיה, וכף היד מתחילה לעקצץ לי, והמוח מתחיל לנתב דם לאזורים הנכונים, ואני מתגעגע אליה. ממש מתגעגע. אל הליטוף והחיוך והצחוק, אל העיניים היפות שלה שמאפשרות להסתכל אל תוכה, אל המגע והצעקות והחום שהוא היא.

והעייפות כבר מדביקה אותי, ואני נכנס למיטה עם הסדינים החדשים, אבל הריח שלה והקול שלה עוד בחדר, במזרון, בכריות ובקירות. והעיניים נעצמות, אבל השינה מתעכבת. ובראש שלי כבר נבנית תוכנית מפורטת על הפעם הבאה שנתראה. מהרגע הראשון ועד האחרון, עם דברים ישנים וחדשים, דברים שדיברנו עליהם וכאלה שעוד לא הספקנו. ובראש אני מביים אותה, רואה אותה בכל תנוחה ותנוחה, יכול כמעט לשמוע אותה, את הצליל שהגוף שלה עושה, את הקולות שיוצאים ממנה, את הפנים שלה ספוגות בזיעה וכאב והנאה. ממש הכל. ורגע לפני שאני נרדם, אני מבין משהו שגורם לי לחייך מבפנים – שכל התכנונים וכל התוכניות שאני עושה עכשיו לא ישנו כלום, כי בפעם הבאה שהיא תכנס אלי הביתה, הכל יעלם כלא היה, וכל מה שארצה לעשות זה לחבק אותה חזק-חזק ולנשק אותה. ומה שיגיע אחר כך יהיה מה שירגיש נכון באותו הרגע, בלי להיות כבול לפנטזיה, טובה ככל שתהיה. ואני מבין שככה זה היה מהרגע הראשון איתה, וזו אולי הסיבה שהכל מרגיש לי כל כך אמיתי ולא כמו תסריט שאני פשוט משחק בו תפקיד. והחיוך מבפנים מתפשט גם החוצה, והשינה שבאה מיד אחריו עמוקה ושקטה ועוטפת, כמעט כמוה.

האישונים שלה מתרחבים. הם תמיד מתרחבים כשאני רק מתחיל לסגור את היד מסביב לגרון שלה. הפה שלה נפתח, והעיניים מתמלאות בפחד והתרגשות. אפשר כמעט להריח אותו. זה הסימן שלי להדק את האחיזה עוד יותר. הידיים שלה, אם הן לא קשורות, מנסות לשחרר את התפיסה, אבל מילה אחת, "ידיים", מעיפה אותן בחזרה לצדדים. הפנים שלה מתוחות, הגוף שלה מכווץ, העיניים שלה נעוצות בשלי, הנשימה מאומצת. אני מהדק את היד עוד יותר, החלק התחתון של כף היד מפעיל לחץ על עצם הבריח, ואני אומר לה בשקט: "תרגעי".

והיא אכן נרגעת. הפנים שלה מתרככות, הגוף משתחרר, המבט המפוחד בעיניים שלה מתחלף לאט לרוגע, הידיים נשמטות הצידה, והנשימה שלה, למרות האחיזה שמתהדקת יותר, נהיית שקטה ושלווה יותר.

ואני רואה את זה, ומחייך.

המבט שלה מופתע. הוא תמיד מופתע כשהסטירה הראשונה נוחתת. הנשימה שלה נעצרת לשניה, הגוף נדרך, הפה נסגר, הגבות מתכווצות, והעיניים שלה מתמלאות בכעס. כשהסטירה השניה מגיעה, חזקה יותר, הכעס שלה מתגבר, ובשלישית הוא כבר כמעט הופך לשנאה, והראש שלה הולך הצידה, אבל אני תופס לה את הפנים ומיישר אותם מולי. וכשהרביעית הופכת לחמישית ולשישית, והלחיים שלה כבר מאדימות, והעיניים שלה כבר עצומות אבל אפשר ממש להרגיש את הכעס בהן, אני עוצר לרגע, ואומר לה בשקט: "תפסיקי לכעוס".

והיא אכן מפסיקה. לא מיד, ולא בקלות, אבל היא מפסיקה. העיניים שלה נפתחות מחדש, ונאחזות בי, היא מתרכזת בכל התחושות שעוברות בה, לא רק בכאב, ומגלה שוב, בפעם המי-יודע-כמה, מה זה עושה לה מבפנים, והיא לוקחת כמה נשימות עמוקות, רואה דרך הכאב מעבר לכעס, ואומרת תודה.

ואני נזכר בזה, ומחייך.

המבט שלה נעלב. הוא תמיד נעלב כשאני יורק עליה. העיניים שלה נסגרות והמצח מתקמט, שרירי הפנים נמתחים, הידיים קפוצות. וכשאני מורח את הכל על הפנים שלה עם כמה סטירות קטנות, אפשר לראות בקלות את העלבון, ואת הכעס, ואת התחושה המלוכלכת. והיריקה הבאה מכסה לה את הפנים, והיד שלי נדבקת לה ללחי כשהיא מורחת ומספיגה את הכל, והיא מנסה להזיז את הראש או לנגב את הפנים, אבל אני לא נותן לה, ומספר לה כמה היא יפה כשהיא ככה מטונפת, ואומר לה שתעצור.

והיא אכן עוצרת. זה קשה לה, זה כל כך שונה ממה שהיא התרגלה אליו עד עכשיו, אבל היא עוצרת ומרגישה את הכל – את העלבון וחוסר האונים, ואת התחושות שהם גוררים איתם, אלו שבאופן שקשה להסביר מרגישות כל כך נכון, ושגורמות לגוף שלה להסגיר אותה למרות הנורמות שעדיין מוטבעות בה חזק. והיא מרגישה את זה, ומלמלת שזה לא הוגן.

ואני חושב על זה, ומחייך.

ויש לה עוד המון מבטים – רעבים ומחייכים, מקבלים ועקשנים, סקרנים ובוכים, רכים ומבולבלים, וכואבים וצוחקים, ומתביישים, ושקטים, ומקבלים, ומשלימים. והגוף שלה מגיב בעוד המון דרכים – הרגליים שלה נפתחות ונסגרות, האף היפה שלה מתכווץ, העיניים שלה שואלות, הידיים שלה מחפשות מקום אחיזה, טון הדיבור שלה משתנה, וכל סוג כאב נשמע אחרת.

ואני לומד לקרוא אותה, להכיר אותה, ודרכה – אותי. ולמרות שכבר למדתי לא מעט, אנחנו רק בהתחלה, ובסך הכל עבר קצת יותר מחודש. ויש עוד כל כך הרבה מה לדעת, ואני לא יכול לחכות, ממש לא יכול לחכות להכיר אותה יותר.

אנא הקדישו כמה דקות לקרוא.

***

שני מקרים משני הימים האחרונים:

כותבת בחורה פוסט ומצרפת תמונה.

מגיע בחור, ומשאיר תגובה שאומרת באלו המילים: "הגוף שלך מאוד בשל ונראה מתאים לפיסטינג חזק בכוס".

הבחורה עונה לו שיש דברים שעדיף לא לכתוב, והוא בתגובה אומר שאין לו זין לתלונות שלה.

כותבת בחורה פוסט ומצרפת תמונה.

מגיע (אותו) בחור וכותב לה (בחיוך) שהיא העמידה לו את הזין.

הבחורה עונה לו (גם כן בחיוך) שישפשף.

הבחור עונה לה: "אל תגידי לי מה לעשות, את חצופה. את גרמת לזין שלי לעמוד - את תשפשפי. רק כשאת עושה את זה תכניסי אותו עמוק לגרון ותריירי בשביל הסיכוך".

יש שיגידו שזה הומור, ולמה לקחת את זה ברצינות, ולא להיות כבדים. יש שיגידו שהבחורה הזמינה את זה לעצמה בכך שהיא פרסמה תמונה חושפנית (הבחור, אגב, אמר את שני הדברים האלה). יש שיגידו שבאתר כמו "הכלוב", צורת דיבור כזו אינה מפתיעה ואולי אפילו מתבקשת. יש כאלה שיגידו פשוט להתעלם. אבל אני לא מסכים. יש נשים באתר שפשוט משלימות עם התופעה הזו, ואולי זה הדבר העצוב ביותר.

אני לא מדבר ספציפית על הבחור הזה. אלא על הצורה בה אנשים (בעיקר גברים, בעיקר שולטים) מרשים לעצמם לדבר לאחרים, ואיך בכך שהם עושים את זה הם מרעילים את האתר. הם מרתיעים את הנשים, מבאסים אותן, גורמים להן להיות חשדניות ותוקפניות כלפי כולם. הם דופקים את הגברים האחרים ומשאירים אחריהם אדמה חרוכה. הם מחרבנים באמצע החדר, ואם מישהו מעיר להם או מוחה, הם טוענים שזה בצחוק, או שלא צריך לקחת הכל כל כך קשה.

ונדמה שיש מדיניות של הבלגה עיקשת מצד מנהל האתר, שבוחר כמעט לא להתערב, בין אם בדמות אזהרה או הרחקה*. והלוואי ולא היה אף פעם צורך בהתערבותו, רק שלפעמים זו הצורה היחידה שניתן להתמודד עם אנשים כאלה - טרולים שנהנים מן המהומה והבלגאן שהם יוצרים, ולא שמים זין על אף אחד אחר.

אז מה נדרש מאיתנו? לא משטרת מחשבות, לא צנזורה או אח-גדול. נדרשת אחריות מאיתנו, מכל אחד מאיתנו – גברים ונשים, משני צידי השוט, וגם כאלה שהם "לא בעסק". אם רואים אדם שחוצה את גבול הטעם הטוב, מטריד נשים זרות, מזלזל בהן בכסות של "הומור", ובאופן כללי מרעיל את האתר והסביבה שלו – פשוט להגיב. גם אם זה לא הבלוג שלך. להבהיר לאותו אדם שכך לא מדברים לאנשים זרים. אין צורך להכנס לקרב קללות, פשוט לצייר את הקו בחול. ומהו אותו "גבול הטעם הטוב", אתם שואלים? ובכן, זה סובייקטיבי כמובן, אבל בפראפרזה על דבריו של שופט בית המשפט העליון בארה"ב, פוטר סטיוארט, כשהתבקש להגדיר מהי פורנוגרפיה –  You know it when you see it.

אין צורך בדרמות, ולא צריך להסחף בשובל של צדקנות. בסופו של דבר אנשים נכנסים לאתר פה, קוראים בלוגים, מגיבים בפורומים, מדברים בצ'אט – להנאתם האישית. הנאה שנפגעת אקטיבית מהתנהגויות אנטי-סוציאליות כגון אלו.

אנא כתבו על הנושא בבלוג שלכם, העלו את המודעות לנושא ואת מחשבותיכם עליו. שתפו את הפוסט הזה אם בא לכם או שלא. הייתי מאוד רוצה לראות דיון אמיתי ומקיף על הנושא הזה, ועל הדרכים בהם אתם חושבים שאפשר להלחם בתופעות כאלה. ואם אתם חושבים שאני עושה הר מעכבר ואין במה להלחם, או שהתופעה לא נפוצה, או שככה זה צריך להיות – הגיבו גם כן, והסבירו למה אני טועה.

תודה על תשומת הלב.

-- 

עריכה: 

תיקון חשוב בעקבות תגובה שקיבלתי - מי שרואה את עצמו נפגע/ת מאדם אחר, יכול לפנות למנהל האתר שמתייחס לתלונות האלה ברצינות ומטפל בהן בצורה דיסקרטית. מטבע הדברים אני לא מודע לדברים שמתרחשים מאחורי הקלעים, ואני מתנצל על הביקורת הלא-הוגנת שהעברתי על כלובי.