מאז ומתמיד יש בי אשמה.
אני אדם כזה שנוהג תמיד לקחת את הדברים עליו. לצערי.
את האשמה, את האחריות. ככה התרגלתי.
האשמה הגדולה ביותר שהייתה בי, ועדיין, זה בגיל הנעורים, כשהבחור מהמושב היה נוגע בי כרצונו.
ואני עד היום חושבת מה עשיתי לא בסדר שזה מה שהגיע לי ומה יכולתי לעשות אחרת.
הייתי בודדה.
אמא גם לא הצליחה לטפל בי, אבל אני לא כועסת. זה חשוב לי להגיד.
ניסיתי לרצות אותה כל הזמן. להיות הילדה הכי טובה, הכי חכמה, הכי מוצלחת. כדי לקבל קצת תשומת לב חיובית.
אולי אם אני אהיה יותר טובה - היא תאהב אותי יותר ותטפל בי.
זה לא הצליח.
והאשמה הזאת ותחושת ה'אני לא טובה מספיק' התגלגלה איתי לאדם הבוגר שאני.
בכל פעם שקורה משהו שהוא לא "תקין" או איזושהי תקלה, אני אתחיל לחשוב מה היה לא בסדר ומה היה אפשר לעשות אחרת.
מן האשמה עצמית, אבל במסווה של עבודה עצמית. יותר הלקאה עצמית.
זו אשמה מהסוג הקשה ביותר.
האשמה עצמית שמכרסמת בי כל פיסת אנרגיה וכל פיסה של אהבה עצמית.
אני מרוקנת מאנרגיה כבר יומיים.
בכיתי כל כך. בכאב אמיתי. כאילו שהבכי הזה הוציא ממני את כל האנרגיה שהייתה לי.
מאז אני רק דומעת.
אני מתהלכת כמו זומבי ללא רגשות.
הפרצוף שלי קפוא ולא מביע הרבה. התחושה הזו נוראית.
אני לא רוצה לקום מהמיטה, אני לא רוצה לעשות כלום.
כמו אדם מת מבפנים.
אני בייאוש טוטאלי. מתפללת שזה יעבור כמה שיותר מהר.
אני מרגישה שלקחו לי את הלב, הטיחו על הרצפה ודרכו עליו עוד קצת כדי לוודא שאני אהיה גמורה לחלוטין.
זה הצליח. ביג טיים.
אני כותבת כדי לפרוק, להשמיע את עצמי.
זו הזדמנות להתנצל על זה שהתכנים שלי לא סוערים ומלאים בקשירות וגמירות והצלפות. תכנית משעממים.
אני בעיקר מנצלת את הפלטפורמה כדי להביע את עצמי.
את עצמי המורכבת, האוהבת, העמוקה, הכנועה..
אני רוצה להגיד לעצמי שאני לא אשמה.
אני לא אשמה שפוגעים בי, אני לא אשמה שמנצלים את התמימות שלי, אני לא אשמה שמנצלים את טוב הלב שלי.
ואפילו עכשיו תוך כדי שאני כותבת את השורות האלה, אני אומרת לעצמי שאני מאפשרת את זה שיפגעו בי.
לנצח אשמה.
