בחלק הראשון הייתי קשורה.
רגליים מחוברות למוט פישוק, המוט מחובר לקורת המיטה שמעל הראש.
מקופלת לשנים, פתוחה לפניו לגמרי.
פחדתי.
פחדתי מהכאב.
מזמן לא פחדתי לכאוב ואני חושבת שהפחד הפתיע אותי.
אבל גם הרגיע אותי.
הוא התעסק עם החבל ואני שקעתי, לאט , למקום נמוך ונותן. למקום השקט שלי.
ועדין, הגיע הכאב, ואני נוכחתי לדעת כמה אני חלשה אל מולו. וכמה אני נזקקת.
בחלק השני הוא הצליף. הרבה וחזק.
ותכלס? הייתי זקוקה לזה יותר מהכל.
ההצלפות הראשונות כאבו לי במיוחד.
סטים ארוכים שהקשו עלי לקבל אותם.
הרגשתי את הכעס עולה.
מדבר איתי מקצוות האצבעות ועד השחור שחור שבלב.
מתבשל בי עם כל הצלפה ואני מתקשה להכיל את הגלים שמציפים אותי.
זה מהר מדי
זה לאט מדי
זה בלי הכנה
זה שקט מדי
ועוד מיליון (לא) סיבות אחרות.
הכעס מגיע בגלים שמטביעים אותי.
אני מצליחה להשתלט על חלקם.
שוקעת לפרקים לתוך העונג שמקנה לי הכאב.
ואז מגיע עוד גל שמנער אותי לחלוטין.
אני מתחננת לקצת עונג.
אבל אין,
אני מתחננת להקלה. אבל לא באמת רוצה אותה.
אני הולכת לאיבוד בין הצורך והרצון, ליכולת.
ואני צריכה עזרה.
אני מבקשת, שוב.
