כשאתה כותב ככה , אני נמסה.
אולי ידעת את זה ורצית להמיס אותי קצת?
לקחת אותי שבי קצת יותר בתוכך, עוד ועוד?
הלא אני געגועית אליך , בין כה וכה.
בוחרת בך כל יום מחדש, גם ברגע זה.
בוחרת וכמהה להיות תחתיך.
ממתינה לך.
ובכל זאת, נמסה ממילותיך.
זה לא רק המילים שלך בבלוג היום, אלא גם אז בפרטי, באדומה,
וזה בעיקר במילים שלך החיות, בזמן אמת – אלי.
הן הן הן (!) אלו שאני מתקשה לאמין להן.
אלו שאני לא בטוחה בהן.
אלו שאני שומעת אותן נאמרות , אבל הן נשארות עומדות מחוץ לחומות הבטון שבי.
ואתה לא חוסך אותן ממני.
מרעיף עלי חום ויחס ואהבה ותשומת לב.
ואני מתקשה להאמין.
קל לי הרבה יותר להאמין למילים רעות.
תחבק אותי בבקשה, ואל תעזוב, טוב?
כי אתה חכם, ורגיש, ומכיל, וסבלני.
כי אני פסיכית.
מאזוכיסטית.
שרוטה.
אבל צריכה אותך כל כך, כל כך, שלגמרי וממש.
אני ממתינה לסטירה שלך, זו הפיסית, שתעזור לי לשמוע.
אני מחכה להצלפות, שיעזרו לי להכיל את זה בנפש.
אני ממתינה לדמם מתוכי נוזלים , שקופים של עונג, ואדומים של הכלה, כדי להרגיש שאתה שם, לצידי.
אני מחכה למאמץ, ולמקום הנמוך מולך, לבכי, להיסטריה, ליבבות, לקצוות הנפשיים והפיסים שלי, כדי שהמילים הטובות שלך יעברו מבעד לחומה שיש.
אני אעשה מה שנדרש, מה שתבקש ממני, אדוני. מה שתירצה.
אתה לא אוהב שאני קוראת לך "אדוני", אדוני.
אבל אין לי מילה אחרת לפנות אליך, כשאני על בירכיי.
אין לי מילים אחרות לבקש סליחה, על מי ומה שאני, והלוואי לא הייתי, אדוני.
הלוואי והייתי אני, איך שאתה רוצה וצריך אותי בדיוק. מותאמת אישית.
וזה ייקח לי קצת זמן אדוני, אבל אני באמת משתדלת.
אני יודעת שאנחנו חשובים לך, אדוני.
אנחנו חשובים גם לי, אדוני.
אני שלך
