אני לא מפסיקה לבכות.
יש כל מיני סוגים של בכי.
וזה בכי עמוק. הוא ישן עד עכשיו, ופתאום הוא ער.
אני שוכבת שם. בחיבוק שלו. ומשהו אפל מאוד, קדמוני בי, כאילן נשפך ממני החוצה.
כאילו יש בי בור שחור עצור ביפנים,
והוא משחרר לי אותו,
טיפה אחר טיפה,
הצלפה אחר הצלפה,
רעידה אחת של גוף, אחר אחרת.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
נכנסתי למקלחת.
זה כמו סוג של טקס. אני משילה מעצמי אותי ואני נכנסת להליך של הפיכה אליה. אל חשופית. והיא חיה בי, וזועקת לצאת. בועטת בי ולא מאפשרת לי רגיעה.
אני מחייה אותה במקלחת.
מברישה את שיער,
מכינה את גופה וחוריה,
מלבישה מדיה.
ממתינה.
הוא התחיל בריסון.
לרוב ריסון מרגיש לי כמו חיבוק.
חיבוק אוהב, עוטף, כואב וחם.
ואז הוא הוסיף את המסיכת האבך.
בחושך, הנשימות שלי נשמעות מועצות , והגומי נדבק לפנים עם כל נשימה.
נשימה נשיפה. תק תק. תק תק.
כל נקישה מקרית בחדר נשמעת חדה יותר.
כל צעד- מאיים יותר.
כל מחשבה נאבדת בחושך.
הידים, שעדיין לא רוסנו- נשלחות אוטומטית לצדדים בחיפוש אחריו..
בפאניקה.
בצורה פרדוקסלית, החופש שלהם מגביר בי את הפחד.
ואז הידיים נקשרות והכל פתאום במקומו. נרגע.
ואז מגיע עונג.
וכאב.
בכוס הפרוס בפניו,
בפטמות.
אני אינני אלא מה שהוא בוחר לעשות בי.
וכל מה שאני יכולה ורוצה להיות.
הייתי במקום הזה לא פעם בעבר.
הריסון והכאב אינם זרים לי.
אבל משהו שונה היום.
משהו שחור מתגבש בי בחזה, כמו כדור פינג פונג, שמאיים לקרוע לי את בית החזה.
אני מתחננת לחדירה. לעונג. לציביון מיני יותר, קליל, שישחרר אותי מהעומס.
אבל האמת היא שהשדים יוצאים שאין סקס להסתיר אותם. שלו ושלי.
הסקס הוא תפאורה. לא המהות.
אז אין.
וכשמגיע הכאב , במנות קצובות, מדודות, מחושבות, אני מגיע אליו עם כדור השחור שבי- ומתפרקת.
אני בוכה.
לא דמעות שקטות כאלה, חרישיות,
אלא יבבות של בכי מר.
של שחרור של אותו כדור שחור , שיוצא ממקום נסתר בי
כשאני מתכרבל שם, בזרועותיו, כמה דקות לאחר מכן, עטופה לחלוטין בגוף הגדול שלו, בזרועותיו החמות, אשר רועדות יחד איתי,
אני מודה על זה שזה הוא שם, לתפוס אותי,
ברגעים נדירים כאלה,
שמעטים רואים בי.
אני אוהבת אותך.
תודה.
