יומן מסע

הלשון שלי עוקפת לו את הבייצים. 

מלקקת ביסודיות מתחתיהם. זה נעים לי. וזה נעים לי שזה נעים לו.הוא קצת נוהם. בקטנה.

אין בי ציפיה להדדיות. אני רכה וסאבית במיוחד היום ואני  רוצה רק לתת. רק להיות עבור.

אני מחזיקה את הזין בפה. לא יונקת ולא מוצצת כי הוא מעדיף כך כרגע.

מלטפת את הבייצים   את הירייכים עם היד.

וחוזרת שוב ללקק למטה. בתוך הפלחיים.

כשאני כך, אני יכולה להיות שם שעות.

הוא מניח את ידו על ראשי. זה לא כוחני. לא דורש. לא "דומיננטי". 

הוא רק מניח. לעיתים מלטף קצת.

אילו הייתי יכולה לילל בעדינות של כלבה, הייתי מיללת, אבל הפה שלי עסוק בו. 

האם לא הייתי רוצה באותו רגע שיפתח לי את התחת באכזריות? מאוד.

האם לא הייתי רוצה שיקשור אותי, שיכאיב לי? 

מאוד.

אבל האם לתת לו את מה שהוא צריך באותו רגע , בעדינות וברוגע ובלא פחות להט, זה לא סאבי כפליים?

זה לא תיאור של סשן מטורף עם כאב וקשירה והשפרצות. 

זו התמסרות קטנה.

אמיתית

רכה

שמגיעה ללא דרישה או פקודה

מתוך הבטן שלי פנימה.

לעיתים אני חושבת שסאבית בי מתה. ונשארה רק מאזוכיסטית (לייט). שהדרישה היומיומית ממני לחוזק, לשליטה עצמי, לאיפוק, להתגברות, לעצמאות- הורג אותה.

ואז מתערבבת בי התחושה הזו של האהבה כלפיו, והצורך לרצות ולהנעים ולעשות לו טוב, באיך שהוא תופס את הטוב, ולא באיך שנראה לי שצריך להיות או באיך שאני הייתי רוצה שיהיה. 

ואז נופל לי האסימון. לא לא. הסאבית עוד חיה.

חיה ובועטת ומלקקת.

אדוני, בבקשה תפתח לי את התחת.

גם הוא, בדיוק כמו ליבי- שלך.