המנעד הריגשי שלי הוא כמו רכבת הרים גבוהה במיוחד. כמו של נערה בת 15.
כשאני אוהבת אני כולי בזה. הלב שלי מתפוצץ בי ואני רוצה לצעוק את זה מכל ההרים. אני מתמלאת גאווה ושמחת חיים ומשחקיות ושובבות ואושר אמיתי.
הילדה הקטנה בי צוחקת ומצחקת ומשחקית ומרגישה חייה. ואז אני רוצה הכל.
אני רוצה סקס ובדסמ וחו"ל ולצאת והכל. ממש ממש הכל. אני רוצה מעורבות זוגית משותפת מלאה בכל אפיקי החיים. לא חצי. ולא בכאילו. אולי במקום הזה אני גם הכי מונוגמית בעולם. כי אני רוצה להתמלא כולי בצד השני, ואם כבר חויות אז איתו.
ןלעומת זאת כשעצוב לי אז עצוב לי ממש. אני לא רוצה כלום. אולי רק כאב. ותכלס גם לא חסר לי כלום. מלבד כאב שאני יכולה להעניק לעצמי. ולאחרונה גם זה פתרון.
וכשאני כועסת אז אני כועסת. מהלב. אני לא מסתירה את זה ולא מנסה גם. אני לא בוררת מילים.
אפשר להגיד שאני ביקורתית ושיפוטית.
כך גם כתוב לי כרגע בפרופיל.
אולי גם קצת פוגענית ולעיתים חסרת אמפטיה ואימפולסיבית.
ואולי כל זה הוא תגובה.
מלכוד 22.
תגובה על תגובה על תגובה על תגובה.
אולי אני רק חצי כזאת ואולי הביקורת העצמית הנוקבת הזו בכלל מיותרת. (אם כי המאזו הנפשי אוהב להתפחלש בה כל כך. איך בכלל מאזו יכולה להניח לכאב טהור כזה ששורף את הנשמה, ועוד מרצון? אולי בכלל אני , באיזה אופן משוגע - נהינת ממנו בכלל, מהכאב הנפשי? אבל זה לפוסט אחר לגמרי).
על כוס קפה היום, עם חמרמורת מטורפת מאתמול, נתקלתי בכתבה הזו.
וראיתי בה לא מעט מעצמי. לא מעט מניסיוני.
וקצת כאב לי הבנאליות של המילים הכתובות מול הפנים. קצת הרבה כאב לי.
יש לי דפוס.
אולי צריך לשבור אותו.
לא אולי. בטוח.
משהו לשאוף אליו ב2023 גם אחרי.
