פעם לא אהבתי להיות לבד.
אולי זה מגיע מזה ששנים אני עושה לבד את כל מה שבאמת חשוב בחיים באלה.
את כל מה שהוא צומת דרכים ואת כל מה שהוא קריטי.
ואולי זה מגיע מתחושת הבדידות והלבד המאוד עמוקה שחשתי בנישואים שלי.
בכל מקרה- לא אהבתי.
לא אהבתי לא להיות לבד ולא לישון לבד.
אבל אז גיליתי, בדרך הקשה, שגם אם אהובך ישן איתך, או לצידך, או ממש ממש קרוב אליך פיסית, את עדין יכולה להרגיש בדידות נוראית. בדידות פוצעת.
גם עכשיו אני לא חובבת של להיות לבד.
או לישון לבד, למרות שלזה קצת התרגלתי אפילו. האלכסון כייפי.
אז כשהנסיבות הביאו להרבה זמן לבד הסופש, התבאסתי רק חלקית
ועשיתי דברים שאני אוהבת.
ואכלתי קערית ענקית של פירות ים. (הסטייקים ימתינו למועד אחר).
ונחתי.
ושתיתי מלא יין.
והתפנקתי.
אז כשקול מהעבר התקשר בערב, לרמוז ולהתעניין, אמרתי לו "לא". שאני מעדיפה שלא היום, ושנקבע בהמשך.
וזה לא שלא הייתי רוצה נוכחות של אוהב ואוהב.
ומצד שני- גם לא היה לי בודד.
ואולי,
זהו עוד שלב בדרך.
שלי.
תיכף.
תיכף חוזר הבדסמ... עוד קצת.
