יומן מסע

בשעה הזו, או קצת מוקדם יותר כי היה אור, לפני חודש, הודיעה צוות צח"י (צוות חירום ישובי) כי אנחנו צריכים לכבות אורות בכל הבית, לסגור ולנעול את הדלתות, ולהנעל בתוך הממד.

לי אין ממד בבית.

אז ביקשתי מהילדים לשים אוזניות מול המסכים שלהם. (במילא הם בשקט מול היוטוב). כיביתי אורות, הורדתי תריסים ונעלתי את דלת הכניסה.
הם לא שאלו כלום. כאילו הבינו.

ואז לקחתי סכין ועמדתי בחדר שינה ליד החלון. חדר השינה שלי פונה לכביש. רציתי לפחות לדעת אם ומה מגיע. לא שהייתי יכולה לעשות משהו.
התחלתי להריץ סרטים איפה אני מחביאה אותם אם מישהו מגיע. חשבתי על מיטות שלהם. על האחסון בבטן המיטה.

עמדתי ככה, בבעתה מלאה על חיי, ויותר על חייהם, כמה שעות טובות. בסוף תפסו אותם, שניים, ברכב שהם בטח גנבו מאחד הקיבוצים או מרעים, מפוצץ כלי נשק, בשער יישוב צמוד.
לדעתי הם רצו להגיע לקרית גת.

מי שמכיר אותי יודע שטילים ואזעקות לא ממש עושות עלי רושם. החרדה שהרגשתי על חיי, ועל חיי הילדים בשעות האלה עם סכין ביד? היא משהו שאני לא יכולה להסביר. משהו שמעולם לא הרגשתי.

זה קרה פעמים.
והותיר בי שריטה.

בשבוע הראשון פחדתי מהחושך. אשכרה פחדתי לצאת מהבית למרפסת לאחר החשיכה. זה נשמע מצחיק? זה לא.
החזקתי חזק כשהילדים היו פה, ותפקדתי, אבל כשהם לא היו היה לי קושי מטורף להיות לבד.
לא ישנתי יותר משעתיים בלילה.

בשבוע השני זה קצת נרגע. התחלתי לצאת בחושך, ואני לא מפחדת שיבוא מישהו עם קלאץ' כשאני לבד.
בלילות הגוף קרס ל 4 שעות.
זה גם השבוע שבו נודע שהם נרצחו. והתחלתי לכעוס. על כל העולם.

ואז התגייסתי.
ומעבר לתרומה שלי ביחידה שלי ובסביבה שלי, המדים נתנו לי תחושה של שליטה ושל כח.
הרוח שאני רואה ביחידה שלי, בבסיס שלי, זה משהו שלא ראיתי בכל 10 שנותיי בצבא, סדיר וקבע. זה מרומם ומחזק.

ורק הלילה עדין קשוח.
קשה לי להרדם. וקשה לי לישון לבד.

אני לא מאלה שיש להם טראומות.
אני מהתמודדים.
וגם זה עוד יעבור.

ואני אחזור לעצמי.
ממש ממש בקרוב.

לבטח.