יומן מסע

היה לילה לבן של מסיבת חברים ובהמשכה פלי פארטי פרטי בביתם של זוג חברים. הם יודעים לארח.  מלא זימה כמו שאני אוהבת. ערבוב גופות על מזרנים על הריצפה וצלילים של עונג והגבר שלי שולט , קודם כל על עצמו. אחר כך עלי. 

הלכנו לישון ב 4 לפנות בוקר. קמנו ב 7 ישר להליכה בים. כל הגוף תפוס ובוכה עוד מהריצה שעשינו בשישי בבוקר. 

זו הייתה הליכה קשה של עייפות, אבל זמן האיכות אפשר לנו לדבר יחד ולעבד את כל מה שעברנו לילה קודם. לדייק מה היה טוב לנו. מה פחות. מה כדאי להבא. מה לא כדאי. איך הרגשנו יחד עם הגבולות ששמנו אחד לשני. ממה חששנו. ומה אנחנו רוצים לפעם הבאה.

כי ברור לשנינו שיהיה להבא. בדרך כזו או אחר. שאנחנו רוצים עושר בחיים שלנו, ושהכוונה היא לא לעושר  כלכלי. 

נסטה, נטייל, נאכל, נלך לתיאטרון ומופעי מוסיקה, נזדיין ונסתשן. 

נחייה- בכל רגע פנוי

כי מסתבר שהחיים האלה יכולים להיות קצרים בהרבה ממה שחשבנו תחילה. קצרים מדי, ולא בא לי לבזבז אותם על תירוצים מפגרים של אי עשייה.

~~~~~~~~~~

אנחנו מגיעים הביתה ואני מארגנת לנו ארוחת צהרים זריזה וקלילה, לפי כל החוקים כמובן. 

בסיום אני מכינה לו קפה ונשפכת על הספה. 

לא עובר הרבה זמן והוא מצווה לי לעמוד על 4 תחת אליו. 

הגוף שלי גמור ואני יבשה ומחוסרת שעות שינה. זה לא מעניין אותו.

הוא נדחף לי לתוך החור ההדוק בחוזקה. זה כואב ממש. אני צורחת. הוא צוחק עלי שכואב לי, וממשיך לזיין אותי.

אני מרגישה כל תנועה שלו כאילו היא נייר שיוף מבפנים. הראש שלי שנדחק פנימה אל תוך הספה באלימות- מתקשה למצוא אויר.

"זונה כמוך צריכה לקבל ככה בתחת על יבש כל הזמן" 

"לאאאאא" אני מייללת.

"מה לא?"

"לא על יבש".

"מי שואל אותך? כמה רעש את עושה?".

והוא נדחף לתוכי חזק עוד יותר ואני רואה כוכבים ממש מרוב כאב "זונה כמוך צריכה להגיד תודה שמזינים אותה בתחת על יבש. תגידי תודה"

והוא נכנס לתוכי מהר ובזוית קצת שונה. אני רק  צורחת. 

"תגידי תודה זונה"

אני לא מסוגלת. אני רק צורחת כאב. זה שונה בכל שאר הפעמים שלנו. זה כואב במיוחד. אחרת. אולי כי אני עייפה כל כך וכל השרירים שלי תפוסים.

"תגידי תודה זונה!"

אבל כל מה שאני מצליחה להפיק מעצמי זה צלילי יבבות מרוב הכאב שאני חשה. אני בוכה וזה לא דמעות של כאילו, ואני לא מסוגלת להתנגד מרוב העייפות.

הוא ממשיך לזיין אותי בשקט אבל לרגע לא מוסיף חומר סיכה.

"הנה זונה קחי" הוא מושיט לי את הויברטור. "זה מה שרצית, לא? בכיינית. קחי. עד שאת לא גומרת אני לא עוצר"

הזוית לא טובה לי וכואב לי ברמה שהגמירה לא קרובה. וזה לוקח המון המון המון זמן. וכל הזמן הזה הוא ממשיך להכאיב לי מאחורה. לקחת. לפעמים להוביך צביטה ומכה, שמבלבלים אותי ומרחיקים אותי עוד יותר.

ואז הגוף שלי מרחם עלי ומפיק גמירה. 

והוא יוצא ממני בבת אחת.

הוא נכנס להתקלח.

 "תודה". אני סוף סוף מצליחה להגיד.