לפני 7 שנים. 12 באוגוסט 2017 בשעה 10:32
אני שוכבת בתחתית הבאר הריקנית ממתינה לחום האדמה שיחמם אותי מהקור ויגאל אותי מהצמא.
עייפה מדמעות חנוקות, כמיהה מיותמת, געגוע נושן, רצון, פחד, וצורך מודחקים.
אני זו עדין אני, אותה האחת-ארוזה ומוכנה, אסופה ומרוכזת, שוחה במיץ זבל של עצמי, עד שתנקה אותי.
אגואיסטית, מכאיבה לך מעצם נוכחותי ולא מסוגלת לשחרר. לא מסוגלת לעשות את הדבר הנכון, ולא רוצה את הדבר הנכון ממך.
וצריכה אותך, כל כך שכל שכך.
צריכה את האדון שלי, החזק, שיקבע אותי למקומי, אנוסה ללא תזוזה, חנוקה מאהבתו האלימה, ושיפרוק את גבריותו בי איך ומתי שיבחר, שלו ולמרותו.
