רעב.
רע כזה.
אפלולי.
שנולד מתוך איזה משהו לא ברור בי, שקיים וחי ואמיתי, שנובח ומיילל לי מתוך הבטן מאיים לקרוע לי את עור התוף. מרעיל לי את הנשימה.
אני מדמיינת את הזיעה שניגרת לי מבית השחי ומהמצח בין ההצלפות של השוט. את הטיפות נוזלות אל בין השדיים. ואת הגוף שלי נותן את הסכמתו הרטובה דרך הכוס. התגעגעתי אל השוט. לכאב הבינוני שבונה בי את הפחד והציפיה לקראת המקל.
אני מדמיינת את הפסים המצוירים לי על התחת תוך כדי חוסר האונים. חשה את חומם. את שטפי הדם שהם יוצרים. את כאב המפלח את עור כמחצית שניה לאחר האימפקט. את ידך המנחמת.
הפחד הזה. אני זקוקה לו.
לא לחינם הוא מנזיל לי את הנשמה.
מגיר מתוכי את המפלצת שחיה בי.
זו, שגם 5 קמ של ריצה לא יכולים להשכיח.
זו, שרק אתה משקיט.
אני עיסה עכשיו.
עיסה שלך של צורך.
ואני רעבה, אדוני.
למבט המוטרף בעיניים שלך.למרות המבט המתחנן בעיניים שלי. למרות הייבבות והתחינה הצורחת.
למרות הדמעות.
אני רעבה להיות, אדוני.
על בירכיי. מתחננת.
בבקשה.