פעם נורא אהבתי לשוחח על שליטה.
לא רק כי נשאלו שאלות. אלא כי אני חיפשתי שיח בנושאים שכאלו.
יזמתי שיח.
פיתחתי אותו.
ההתעסקות הזו, הבילתי פוסקת, גרמה לי לחשוב על עצמי בעצמי.
לנסות להבין.
אני מטיבעי אינני נוטה לניתוחים.
אני מעשית.
לא חושבת על זה יותר מדי. קופצת למים הכי חזק ועמוק שאני יכולה, ורק אחר כל בועטת עם הרגליים על מנת לחזור ולהגיע לאויר הנדרש.
ואיתך אני עוברת תהליך. אתה מוביל אותי לעבור תהליך. :)
אז אני מתכנסת אלי אתגר- ועוברת תהליך.
של גדילה.
של התעצמות.
של לחוש את הקושי. ממש להרגיש אותו. להתמודד איתו ואולי ללמוד כמה דברים על עצמי בדרך.
אני סאבית מאוד שונה היום ממה שהייתי כשהכרנו.
עברתי, ועודני עוברת, תהליך מטורף. מעצים.
ובחכמתך הרבה אתה יודע לנתב אותי, לאט ובביטחה.
לתת לי מקום כשנזקקת לו, ולהחזיר אותי, שניה אחרי למסלול הנדרש.
אתה רואה בי דברים.
דברים שנסתרים מעיני שלי, דברים שהם אני.
וכשאתה מזהה מין צורך שכזה, אתה מגדל אותו. מטפח אותו.
משקה אותו בבטחון וברוגע.
מדשן אותו במקלות הקיין.
ונותן לי.
מאפשר לי את החופש לומר מה שאני רוצה.
את מה שלא העזתי לומר. את מה שלא העיזה נפשי לבקש.
זה לא נגמר בלומר בבקשה. כי אם רק מתחיל. תהליך, כבר אמרנו?
ובתהליך יש התמודדות,
ויש טעויות שמהם איני חפה,
ויש למידה.
אבל על החופש הזה שאינו זהה לכלום,
ועל התהליך הזה,
ועל ההובלה שלך,
והשליטה שלך-
הינני מודה.
העולם הזה שלנו, שבה אתה שולט עלי, שולט עלינו, הוא עולם של ייצרים ושל צרכים ושל רצונות כמוסים. ושל גדילה והתגברות. הדדית.
אחרת אין טעם, נכון?
ואני מתבלבלת בכלל. נסחפת. ראה כותרת- זהו פוסט געגוע.
געגוע להיות איתך. שלך.
באופן שבו אני זקוקה.
אבל בעיקר באופן שבו *אתה* זקוק לי.
געגוע לקירבה המיוחדת שלנו
ולאינטימיות שיצרנו בינינו.
זוהי זכות להיות לך ועבורך,
יהיה טוב, אדוני.
נעשה טוב.
ואחרי שבועים שהיה לנו, של למטה ולמעלה, מערבולת שלמה של תחושות ורכבת הרים של יצרים- נדרש מאוד.
מתגעגעת עד בלי די.
שלך.
}{
