כתבתי רבות בעבר על ציר המיוחד הזה, שבין מאזו, לבין סאבמישן. כנראה אכתוב עוד וטרם נדמה שפיצחתי את הסוד.
שהרי ניתן להיות סאבית ללא כאב.
רמת ההתמסרות שלך, המנטאלית, הנפשית, עד כמה את רוצה, מהלב ומהנפש פנימה, בטובתו של הדום שלך, איננה תלויה בכמות האנדורפינים בגוף שלך. היא תלויה בך. בו. באינטראקציה ביניכם. בהגדרת המערכת שלכם, ובהיררכיה שיצרתם יחד. "מה שתירצה" באמת ובתמים. עד גבול היכולת.
אבל,
וזה אבל גדול,
אם את מאזו, הרי שקשה לך לרדת למטה, מנטאלית, למקום השקט והנכון לך, להגיע לנקודה הזו , המדוייקת, של הסאבמישן, ללא ההכנעה שבכאב.
את צריכה את האנדורפינים במערכת שלך. וזה לא משנה בכלל אם את עפה ממכה קלה של שוט או משעות של הצלפות קיין עד לתחת מדמם.
את לא מצליחה להיות סאבית ללא הכאב שלך. את לא מצליחה להגיע לקצוות היכולת הנפשית, ללא הליכה על קצוות היכולת הפיסית.
בחוסר, את מיללת אלי כאב. וברגע שאת מייללת אליו, הרי זה כשלעצמו מנוגד (כנראה) לרצון הדום שלך.
אבל את (שוב, כנראה) לא יכולה אחרת.
את צריכה. זה טבוע בך.
ויש פה מן המלכוד 22.
את צריכה מאזו כדי להזין את הסאבית שבך, ובמקביל, את צריכה להיות מספיק סאבית, כדי לא "להציק" לו , "להפריע" לו עם הרצונות אישיים שלך. ורק הוא יכול פתור לך את זה, אם יבחר.
מה יש בכאב?
בקבלה שלו באופן שיטתי ומובנה, שבונה סאבמישן?
אולי זה רק התרגום שלי האינדיבידואלי, של כאב לאהבה, ואולי יש בזה עצם הכרה בצורך שאיננו בין מוסכמות החברה , של דום לסאבית שלו, שהוא כשלעצמו בונה רובד יחסים נוסף, אחר, קושר. סימביוזה של צרכים כשהמאזו שלה פוגש בסאדו שלו. הענקה.
אולי.
מניסיונות השליטה שלי , הלא ממש מעטים כבר, נוכחתי לדעת שאני אינני לבד בזה.
כאב בונה סאבמישן.
כאב סיסטמתי בונה סאבמישן, יותר טוב מכל "כלי" אחר.
מדוע?
שוחחתי על הנושא הזה רבות, עם בנות אחרות ובפורומים שונים.
אין לי תשובה.
מהרהרת.
