משהו בעומס של האירועים, באי היכולת שלי- לשנות,להטיב, בתסכול שהצטבר בי נוכח הכמיהה, עשה אותי עצובה נורא.
ולא רציתי להיות לבד.
ממש לא רציתי.
אז התקשרתי אליו.
וביקשתי.
כן הוא נשלט, בתקופה האחרונה הוא נשלט שלי, אבל לא ציפיתי שהוא יבוא מעכשיו לעכשיו.
אולי לא הערכתי אותו מספיק.
הוא לא בא בגלל הבדסמ. הייתי עצובה ולא היה הרבה כאב.
הוא בא בגללי.
כי הייתי עצובה קצת וכי ביקשתי.
זה כבר מחייך.
וזה לא שהוא לא נהנה, בטח שכן, אבל מה שהזיז לי את המיתרים בלב זה שהוא לא בא לזה. הוא בא להיות איתי. לשפר לי.
גם אם הייתי דורשת ממנו פוט מסאג ולראות סרט.
סאבמישן כלפי מעורר בי נתינה דומית.
אז שלטתי.
שלטתי וחייכתי.
וניהנתי לראות אותו, לא בקצה שלו, כרגיל, כואב ומזיע, אלא במאמץ שלו- לשפר לי. לחייך אותי. להנעים.
ואם כבר בשליטה עסקינן, אם אתה לא תשמח אותי, מותק שלי, אז מי כן?
ואז קמתי בבוקר וראיתי את הטקסט הזה.
https://thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=936434&blog_id=99117
וחייכתי שוב.
כתבת נפלא.
זה שוב מעיר משהו סאדיסטי בי כלפיך, חומד.
זה מעיר בי את השובבות.
אז בפעם הבא? בפעם הבאה אנחנו (אתה, ברור שאתה) נשלם.
על נשיקות שברחו ללא אישור,
ועל תנועות כשהתבקשת לא לזוז,
ובעיקר על חוסר איפוק בעודי סופרת אחורה 😈.
תשלם ביוקר :)
תודה על ערב מקסים
}{
