לביאה סגולה

עוד יעיפו אותי מהכלוב בסוף.

במקום לכתוב על מיניות ובדסמ

אני כותבת על הדכאון שלי.

אז ביי ביי לכל מי שלא בא לו לקרא כאן יותר

מבינה אתכם באמת.

תרגישו חופשי.

אתמול האושים חשו לעזרתי ובאו עד כאן

ליציאה קצרה. היה סבבה ואני ממש מעריכה

אבל אני מרגישה שכפית סוכר כבר לא מספיקה

חזרתי הביתה - שוב מדוכאת.

מרגישה שצריכה גרזן.

גרזן שיגדע את עמוד העצב שגדל לי בבטן ולא מרפה.

שנותן לשמחה להגיע מקסימום לחיוך אבל לא מעבר לזה.

שכל דבר מטרגר אותי,מעציב אותי,מעצבן אותי.

שהדמעות קבוע בקצה העינים.

נגמרה לי הסבלנות ,נגמר לי הכוח

נגמר לי

לא בא לי מפגשים שכל אחד בא עם בן או בת הזוג שלו ואני לבד.

מרגישה פתטית,עלובה,מסכנה שצריך לדאוג לה שלא תרגיש לבד. 

מרגישה שמנה ומכוערת.

לא בא לי לקנות בגדים ולהתלבש יפה 

כי אין למה

כי אין למי.

כי אין לי אנרגיות

כי העצב הקים לו גזע רחב וכואב בלב ולא מרפה.

לא מרפה.