אני
בעולם שלי
שקועה בעצמי
לא רואה
מה קורה מסביב
וככל
שרואה פחות
מרגישה
שצוחקים עלי יותר
ועוצמת את העיניים עוד קצת
אם לא אראה אותם
הם לא יראו אותי
ואם לא יראו
הם לא יפגעו
אבל גם אם אהיה
הכי שקטה
ורק אשב בפינה שלי
ולא ארעיש
ולא אפריע
הם עדיין רואים
ולא מבינים את הפחד
את העצב
את הקיפאון
משייכים את זה ל
עצלנות
אנוכיות
פחדנות (בזה הם צודקים).
ואני?
רואה אותי
בעיניים שלהם
בלי חמלה.
אבל כשכותבת עכשיו
זה מזכך אותי
ומוציא אותי טהורה
אני מצטערת. מצטערת שאני רק עסוקה בכאב שלי. עסוקה בו מדי מכדי לראות, מכדי לזכור. אולי התרופות, מפה לשם כבר 18 שנים, אולי כמות הגראס והחשיש שעברו לי בדם בתקופות מסוימות, עם הפסקות פה ושם, אבל 13 שנים זה לא מעט גם אם מפסיקים לפעמים.
ואולי סתם חוסר ריכוז, או הפרעת קשב, או פשוט הכאב הזה שלא נותן להתרכז בשום דבר חוץ מאיך לסלק אותו.
אני מצטערת.
שאני לא אמיצה כמוכם.
שאני לא יכולה לעבוד כל כך הרבה שעות כמוכם.
שאני לא רואה את התמונה כמוכם.
שלא מבינה את מה שיש מאחורי הקלעים.
אבל אני גם
רוצה לעבוד
ובסוף החודש להביא משכורת
ולהרגיש שאני שווה
אולי לא בדיוק כמוכם
אבל לפחות משהו
ובגלל זה אני עדיין פה
ועדיין משתדלת
גם אם בלילות אני בוכה
גם אם בלילה יש לי סיוטים
המנכל שהוא גם בעל הבית אמר לי בשיחה השנתית שהוא מאוד מרוצה ממני. שהוא שמח שאני פה ושהוא רוצה שאני אהיה פה ושזה חשוב שאני פה.
אז גם אם אתם לפעמים קצת לועגים לי (ולא הרבה. בתכלס הרוב הוא בעיקר בראש שלי, ויש גם קטעים טובים ומפרגנים)
אבל גם אם כן
אני פה.
