כשבאתי לאסוף אותה עם המונית לנתב'ג היא הפתיעה וירדה בזמן.
ירדה עם תיק על הגב. בלי מזוודה.
'זה הכל?...' שאלתי
'מה אני צריכה יותר כשיש לי אותך?..' היא חייכה. זה היה החיוך ההוא. של המלכודת.
'שני זוגות תחתונים גופיות וגרביים להחלפה, שתי חולצות, שני ג'ינסים, ושוט ואזיקים להצליף לך בתחת הלבנבן שלך אם תהיה לא ממושמע...'
היא פרצה בצחוק ואני הצטרפתי.
כל בירוקרטית נתב"ג השנואה, היתה הנאה צרופה איתה. התענגתי על כל שנייה עם האלילה האתיופית שלי.
קויתי שהזמן לא יזוז.
התורים, ההמתנה, הטיסה, המונית לדירה.
עדי היתה מקסימה, מתוקה, פלרטטנית. סקסית.
ואני הרגשתי משניה לשניה איך היא מכשפת אותי יותר ויותר.
הגענו לדירה ויצאנו לטייל בעיר.
הדירה שלנו (עליה אני שילמתי. כמו גם על הטיסה) הייתה ממוקמת באיזור המארה, בין רובע 3 ל-4, והטיול ברחובות הסמוכים היה עונג צרוף.
ואז זה פתאום קרה.
אפילו לא שמתי לב איך -
שיחה סתמית הפכה לדיון.
והדיון הפך לויכוח, והויכוח, ככה סתם משום מקום, הפך לריב, ואיך פתאום אמרתי לה ממש שגרם לה להתפוצץ, להסתובב אלי ולומר לי בשקט מקפיא: 'טוב נמאסת עלי כרגע. אתה דוחה אותי.
תתרחק ממני, גמד לבן ושמן עם זין איטרייה...'
פלאח.
ככה. גמד לבן ושמן עם זין איטריה.
כואב. משפיל. אכזרי.
אז היא סובבה לי את הישבן היפה שלה והמשיכה לצעוד, בקצב די מהיר, בלעדיי.
לקח לי כמה שניות לקלוט:
בתיק גב שעליה נמצא הארנק (שלי...) עם כל הכסף, המפתח לחדר, הסלולרי שלי,
'עדי, אפשר בבקשה את המפתחות של החדר, הסלולרי שלי והארנק - אני חוזר לדירה, נדבר שתרגעי...'
להפתעתי, הקול שלי רעד כשדיברתי.
עדי הסתובבה אלי.
'קודם כל אני ממש רגועה, דבר שני אמרתי לך שלא תפנה אלי...
בפעם הבאה שתפנה אלי בלי אישור אני מעיפה לך סטירה מצלצלת... ברור?...'
שתיקה. הלם.
- 'שאלתי אם ברור?...'
- 'ברור...'
היא המשיכה ללכת, ואני, מאמין לה לגמרי לגבי הסטירה, מדדה אחריה, מושפל וחסר אונים, בלי מפתחות, סלולרי וארנק, במרחק של שני מטר מאחוריה.
ככה הסתובבנו שעות. כמו שייח סעודי והשיפחה שלו שני מטר מאחור, רק הפוך. אני השיפחה הסעודית והיא השייח.
עדי טיילה, עצרה בחלונות ראווה, פעם אחת עצרה לקפה , שילמה עליו עם הכרטיס אשראי שלי. אני חיכיתי מחוץ לבית הקפה בזמן שהיא שתתה בנחת.
בסוף היא חזרה לדירה ואני אחריה.
'תתנצל גמד ואני אחשוב בינתיים על העונש שלך...' היא פקדה עלי בשנייה שנכנסנו לדירה.
'תקשיבי עדי ... אני באמת לא מבין מה ע...'
פלאח.
סטירה. מצלצלת
היו כמה שניות של הלם. ניסיתי להיזכר מתי בפעם האחרונה חטפתי סטירה.
לא הצלחתי להיזכר.
המבט של עדי היה קשה. היא סימנה לי עם האצבע לכיוון הריצפה. הלב שלי (זהירות - פינת הקלישאה) הלם.
זה היה משפיל.
וגם מחרמן.
הבנתי את הסימון של עדי ומיהרתי לרדת על הברכיים.
'אני מתנצל מאמי.. בבקשה תסלחי לי...'
'תתרפס' היא פקדה.
לא כל-כך ידעתי איך מתרפסים.
עדי דרכה לי עם הרגל על הגב ואילצה אותי לעבור לשכיבה על הבטן.
היא נעמדה מעלי בפיסוק והורידה את החולצה שלה. היא נשארה עם חזייה וג'ינס.
רגל אחת שלה דרכה לי על הראש ואילצה אותי להצמיד את הראש לכף הרגל השנייה שלך.
'תתחיל לנקות' היא פקדה.
אני התחלתי ללקק ולנשק את כף הרגל שלה.
זו שהיתה מתחתי.
עדי לא היתה מרוצה.
היא סטרה לי שוב.
עם כף הרגל.
'תקפל לי את הלמטה של הג'ינס שלא תרטיב לי אותו עם הפה המגעיל שלך... היום בלילה אתה ישן בתור עונש על הריצפה, ומחר אני אחליט אם אני סולחת לך או לא. אני נכנסת להתקלח.
אני יוצאת הערב...'
'לאן בא לך שנצא' - שאלתי,
'אתה לא יוצא לשום מקום, אתה בעונש. אני קבעתי עם ידיד שלי שגר בפריז. בזמן שאתה לבד פה חושב על ההתנהגות שלך מהיום, אתה יכול גם קצת לארגן פה את הדירה, אולי אני ולירן נגיע לפה יותר מאוחר...'
עדי הורידה את הג'ינס והתחתונים שלה, זרקה אותם על הראש שלי ונכנסה למקלחת
