אני לא זוכר הרבה מסבא, הוא נפטר כמה חודשים לפני בר המצווה שלי, זמן מוזר לכול ילד וכבר עברו להם יותר מעשרים שנה. גם סבא לא ממש תרם אי פעם לקרבה, הוא היה איש גבוה ומקריח, חזק ומרוחק, הוא לא חיבק, הוא צבט, חיפש תשומת לב בלי לדעת להראות אהבה.
סבא.
אחד הדברים שאני כן זוכר זה "הגרמנים יחרבותם" או "הגרמנים החולרות"....
כשגדלתי לא היה ל"גרמנים" משמעות, כל צירוף אפשרי של המילה גרמני שולב בטבעיות בקללה יידשאית או עברית לרמה של מילה אחת.
בעיקר הדברים היו אמורים כשסבא היה לוקח אותנו לסיבוב בפולקסווגן חיפושית שלו.
"הגרמנים ינעל אביהם" הוא היה מסנן, "יודעים לבנות מכונות" או שהיה אומר "אח, הגרמנים שישרפו, איזה אוטו".
כשגדלתי קצת, שאלתי אותו פעם "סבא, אם אתה כול כך שונא את הגרמנים, למה אתה נוהג באוטו גרמני?".
סבא חשב שניה, וענה כרגיל בשאלה "אתה יודע מה פולקסוואגן אומר?"
גאה בידיעותי שמחתי להשיב לו "בטח, האוטו של העם".
סבא חייך, חיוך די נדיר "אז העם הזה עוד פה, ויהיה גם אחרי שהגרוטאה הזו תפסיק לנסוע".
הגרוטאה הנפלאה, הפסיקה לנסוע כמה חודשים לפני שהוא נפטר. אני די בטוח שלא היה איש שמח ממנו לראות אותה הולכת, הוא חי יותר מהמכונה של העם.
פעם כשאני אהיה מבוגר יותר אני אקנה לי פולקסוואגן, ואני אסע בה עד שתתפגר ורצוי לפני, וכשזה יקרה, אני אספר לנכד שלי, שהעם הזה עוד חי, הרבה אחרי שאלו שיצרו את הרכב שכחו את מה שעשו, אולי גם הוא יקנה אחת לעת זקנה.
לפני 18 שנים. 24 באפריל 2006 בשעה 22:43
