הן לא רק בכריות.
לכולנו יש ציפיות, מעצמנו, מהמשפחה, מהחברים ובכלל מהסביבה.
לא נעים לנו להודות, אבל כולנו מפחדים להתאכזב.
אנחנו מפקידים באחרים סוג של חלומות או דברים שהינו רוצים שיקרו ומצפים שהאחר יתרגם את רצונינו לפרטי פרטים, ואם זה לא כך תמיד נוכל להגיד שיש מקום לשיפור, לא נתאכזב במידה רבה אבל יהיה שם גיץ של באסה שזה לא מה שרצינו בדיוק.
יש מקומות בהם האכזבה לא קיימת, וזה איפה שאתה לא מצפה.
אני אדם שמתאכזב על בסיס יומי, שעתי. יש לי ציפיות גדולות מאחרים, סוג של סרט שאני יוצרת לעצמי.
סוג של חינוך לקוד התנהגות מסוים של בני אדם, שבו כתוב: אל תפגעי, אל תבטיחי אם לא תקיימי, תתחשבי, תני את הכי טוב שלך תמיד, תהיי החברה הכי טובה שאת יכולה להיות, תהיי הוגנת תמיד, אל תשקרי.
מה הפואנטה? אין לי מושג..
אבל השבוע התאכזבתי קשות, פעמיים.
הם לא באמת אשמים, האשמה היא עליי. ציפיתי מהם ליותר מידי, ואני חייבת להפסיק לבנות עולמות אצל אנשים ריקים, כי זה בעצם מרוקן אותי ובדיעבד אני מבינה שהם ניזונים ממני, בגלל הקוד התנהגות...
לגזור ולשמור - דברים טובים מגיעים בהפתעה, כשלא מצפים.
