התיישבתי שוב פעם מול המחברת בתסכול. אולי אם אני אקרא בזווית אחרת את השאלה זה סוף סוף יתיישב לי במוח. אני סוף סוף אבין מה רוצים ממני, מה המרצה שלי שואלת כאן, איך עוברים את התואר הזה. איך עוברים את החיים האלה.
בהיתי בדף והרגשתי את הכל נעלם, את התסכול גואה ואת הדמעות בפינה של העין.
"הכל בסדר? " שאלת והצצת מעבר לפינה. "כן חמוד. סתם איזה תרגיל מעצבן."
"סביר להניח שהתרגיל לא מעצבן כי זה סתם דיו על דף. אבל למה את מתעצבנת? " אמרת לי וזרקתי עט לכיון הכללי של הדלת בלי לחשוב. "תעזוב אותי. אתה אחריי כבר. מה, באת להציק לי? "
- "כן , קצת."
- "סורי בייבי. אין לי זמן כרגע. אתה יודע שהמבחן יוצא ביום שישי הזה ואני בלחץ אטומי"
נעלמת חזרה מאחוריי הפינה בלי להגיב.
אוקי. יש לי את זה. הייתי בשיעור. הייתי בהרצאות. הייתי בתרגולים.
קודם כל תחום הגדרה. אם אני מסתכלת על משפחת הפונקציות, איפה הפונקציה בצורתה הפרבולית מתבטלת? נתחיל מהצבה בחלק הראשון...מה המשמעות של הפרמטר פה?
זה לא זה. עוד נשימה עמוקה, עוד דמעות שעומדות ליפול.
אני מרגישה אותך נעמד מאחוריי ואני קמה כדי לריב.
"אני לא מבינה אות- " ואני לא מצליחה לסיים את המשפט. היד שלך הצמידה אותי לקיר מהצוואר. אני מנסה להגיד משהו אבל לא מצליחה. אני מרגישה את הדם קצת אוזל לי, ואתה מחמיר את התחושה הזאת בלהרים את היד שאוחזת בי קצת למעלה. אני על קצות האצבעות ואתה מסתכל עליי מלמעלה.
" את צודקת. אני באמת אחריי. אני חייב להיות תומך יותר ולעזור לך. את רוצה שאני אעזור לך? "
אני לא מצליחה באמת לדבר ומנסה בקול חנוק. לא יוצאים צלילים קוהרנטיים.
"תבקשי יפה ואני אעזור לך." , אתה מוריד אותי מקצות האצבעות, הפנים שלי חמות, אבל אני מצליחה חצי לגמגם וחצי לגנוח – "בבקשה תעזור לי."
אתה מושיב אותי לתוך הכיסא ואוחז לי בשיער מאחורה, מכריח אותי לשמור איתך על קשר עין.
–" את זוכרת מה אמרתי לך לגבי לימודים? "
- "לימודים זה הכי חשוב. "
אתה אומר לי להישען על השולחן.
"תתחילי לפתור."
"בייב.. אני לא יודעת. אני לא יודעת איך פותרים את זה עכשיו."
אתה תולש ממני את הג'ינס.
"ממש כדאי לך לדעת. אני רואה אגב שאת בכיוון. מתי הפרבולה הזאת תתאפס? תבני משוואה."
אני מסתכלת שוב על הדף וחוטפת סטירה בתחת. אם התחת שלי מחולק כמו מערכת צירים קרטזית, התנופה שלך לתחת שלי היתה מנק (6-,5) לכיון נקודת ראשית הצירים המקודשת. כן, ננוע על הציר מימין לשמאל.
אני מתחילה לכתוב משוואה שמאפסת את a.
אתה מרחיק ממני את הדף ומשעין אותי קצת יותר על השולחן.
- " יופי. מה תפקיד הדיסקרימיננטה? "
- "בייב, לפי השאלה אני צריכה שתהיה קטנה יותר מ0. "
"נו?"
" מה נו? תבני משוואה" , אתה אומר והיד שלך מונחת על הצוואר שלי מאחור. מולי דפים זרוקים, מחשבון, מראה קטנה ,קפה מהצהריים וטישו. לדמעות.
- " אני לא יודעת לבנות את האי – שיווין הזה"
- "את לא רוצה שאני אזכיר לך. כי כבר הזכרתי לך פעם. חבל."
- "בייב אני באמ-"
אני לא מספיקה להשלים את המשפט בגלל הפחד. אני מרגישה את הזין שלך מכוסה בלוב, ואני יודעת שאני הולכת לשלם על זה שלא תרגלתי.
- " לא לא ביייב לא. די, תן לי רגע."
אתה משתמש בצוואר שלי כנקודת אחיזה. אם הדגדגן שלי נמצא בראשית הצירים והכוס ב(0,2) אז הזין שלך נשען על החור השלישי במשוואה ,שמונח ב(0,4).
"את בטוחה שאת לא זוכרת? " אני לא מספיקה לענות ואני מרגישה אותך מפעיל עוד לחץ עם הכיפה. אין לי ברירה אלא להרפות. אני רגילה להרפות בו זמנית עם הצוואר, אבל אתה לא נותן לי ומחזיק אותי מהצוואר ומתחיל להיכנס לי לתחת. אתה חופן לי את השיער ושואל
- " למה לא הקשבת כשהסברתי בפעם הראשונה? "
אין לי תשובה. אתה מזיין אותי חזק יותר וחולץ שד מהגופיה שלי. אתה מסובב לי את הפיטמה.
- "למה לא תרגלת את החומר אחריי שהסברתי לך? "
אין לי תשובה. אני מתוסכלת כי אני מתחרמנת מלהרגיש אותך בתוכי אבל לא מתקרבת ללגמור כי אני לא מצליחה מהתחת. אני מתוסכלת מהחומר. את לוקח את היד מהפטמה ותופס לי את שורש כף היד ומסובב, מדביק אותה לגב שלי. אתה ממשיך לזיין אותי בתחת, אבל מהר יותר וכואב יותר.
- "תפתחי את התחת שלך. את לחוצה מהלימודים וכמו שאת מכווצת את לא תצליחי לשבת ללמוד אחריי. את רוצה לשבת ללמוד אחרי, נכון זונה קטנה שלי?
נכון ,חור יפה? "
יש לי תשובה, אבל אני לא מצליחה להוציא אותה. אני מתחילה לבכות. היד שלך על הצוואר שלי, הכאב בכתף, האשכים שלך מכים לי על הדגדגן מעט מידי זמן בכל רגע והכל מרגיש יותר מדי. מציף מדי, קשה מדי, מחרמן מדי.
אתה יוצא ממני בבת אחת ומשכיב אותי על הגב על השולחן. אתה מכניס אצבע לכוס שלי ולש אותי מבפנים כשאתה מצרף אצבע על הדגדגן.
"אני לא מרשה לך לגמור. גם לא להשפריץ. חבל על הסיכומים."
" בייב די, אני רוצה לגמור, בבקשה"
" אני לא מבין אותך כשאת לא בוכה."
אתה יורק לך על הזין, מוריד לי סטירה ובזמן שאני מנסה להתאפס ממנה אתה נכנס לתחת שלי. אתה ממשיך לעסות לי את הדגדגן, "מה רצית? "
אני מנסה להצליח לדבר מעבר לדמעות , " אפשר לגמור בבקשה?"
אתה מוריד לי עוד סטירה ומשאיר את היד נשענת על הלחי. "תסתכלי על עצמך"
אני רואה את עצמי במראה הקטנה על השולחן. השיער שלי מבולגן, המסקרה מרוחה, הפנים שלי אדומות ומלאות דמעות. כשאתה מעביר את היד לצוואר שלי אני מסתכלת עלייך שוב.
- " בייב, אפשר בבקשה לגמור?"
- "מה תפקיד הדיסקרימיננטה בשאלה הזאת? "
מה זה דיסקרימיננטה בכלל? כמו בזיכרון מעורפל, זה חוזר אליי. אני מנסה לא לגמור ולהצליח למלמל , "לפי הפתרון שלה יהיו לי פתרונות. 2, 1, או 0"
- "אז כן הקשבת. רק רצית שאני אזיין אותך בתחת כדי שתצליחי לפתור? "
אני לא עונה. איזה מחשבה הזויה. מאיפה הוא מביא את השטויות האלה? זה מה שהוא חושב שמעניין אותי? מי נראה לו שהוא בכלל? ...איך הוא יודע את זה?
-" כן."
- "ואם אני אתן לך לגמור את תסיימי את התרגיל? "
אני לא מצליחה כ"כ לדבר. אני מרגישה את עצמי קצת פוזלת ואדומה, אבל אני מנסה ליצור קשר עין ולהנהן כדי שהכוונה תהיה ברורה.
- "תגמרי בשבילי זונה יפה שלי."
אני גומרת לו על הזין, מפילה מחשבון בזמן שאני מפרכסת. הוא מניח יד חזקה על הבטן התחתונה שלי ומעצים את התחושה.
" גמרת ?" ,אני מצליחה להוציא אחרי שהצמרמורת עוברת לי. הוא מנשק לי את הדמעות ואז נותן עוד נשיקה במצח.
- "לא. תסיימי את התרגיל ואבדוק אותו. אם יצא נכון אני אתן לך את השפיך שלי כפרס ואגמור לך בפה. אם לא יצא נכון אני אתן לך את השפיך שלי עדיין, אבל רק כדי שתראי טוב אני מתכנן לגמור לך בעיניים בכוונה. זה יכאב יותר. התרגיל אחריו כבר בוודאות יהיה נכון. "
"אחותי , הכל טוב איתך?" אני מתחברת חזרה.
"מה?"
"כן. התחלת את התרגיל ואת בוהה איזה עשרים דקות בדף בלי להזיז את העט. "
אה. פתאום השולחן מהבית מתפוגג וספריית רוח חוזרת להתקיים.
"בכל מקרה, אנחנו הולכים להביא זריז קפה מהפורום. תבואי. אוויר יעשה לך טוב."
אני אוספת את הדברים החשובים בתבוסה וקמה. יקח עוד זמן עד שתפתח אותי לשתיים, אבל בינתיים הזכרון שלך מספיק כדי ליישר אותי מהבחינה הלימודית. החברה שוב פעם קוטעת לי את חוט המחשבה - "הבנת מה התפקיד של הדיסקרימיננטה בכל הדבר הזה? "
"בטח...תני לי להסביר לך."
