בשכונה שלי כולם מכירים את כולם.
בשכונה שלי כולם חברים של כולם.
עדי הייתה שכנה שלי, ולמרות שהיא הייתה גדולה ממני ב- 4 זה לא מנע מאיתנו להיות חברות. לעדי היה חבר - חבר חייל, הוא היה בן 21.
ביום שני; 14.1.2010 עדי הזמינה אותי לצאת לבלות איתה ועם החבר שלה - לירן.
לירן הגיע לבוש במדי צבא, החולצה שלו הייתה מחוץ למכנס והמכנס היה קצת קרוע.
״היי״ הוא חייך אליי. הסתכלתי על עדי וכשקיבלתי ממנה חיוך מסכים השבתי לו בהיי נבוך.
״מה נעשה?״ הוא ניגש לעדי ונשק לה על המצח.
הסתובבנו וטיילנו בכל רחבי העיר, וכשחזרנו לשכונה שלנו ישבנו בספסל ליד המכולת, ״דוד לירן, אני רוצה ברד״ ביקשתי בקול ילדותי.
״מה?״ הוא שאל בזמן שהוא הסתכל עליי קצת נבוך.
שיחקתי עם השיער שלי והכנסתי את האגודל לפה;
״דוד לירן, אני רוצה ברד״ חזרתי על עצמי בשנית.
הוא הסתכל על עדי וחייך אלייה חיוך נבוך, היא הנהנה בראשה לחיוב והוא ניגש אליי, ליטף לי את השיער ולחש; ״בואי, ילדה קטנה, דוד לירן יקנה לך ברד״.
וככה, בכל פעם כשהיינו נפגשים הוא התנה לי את קניית הברד בכך שאעשה את אותו הקול הילדותי והתמים ואקרא לו דוד לירן.
