יום ארוך באוגוסט הולך ונגמר. התחיל מוקדם בנסיעה צפונה להליך בירוקרטי שסחט את הנשמה אבל בפועל ההתנהלות היתה מהירה ויעילה להפתעתי והמשיך לנסיעה מרכזה, ענייני עבודה וקצת זמן איכות עם הגדולה. התקופה האחרונה עמוסה נפשית ולא רק בגלל המלחמה המקוללת הזאת והתחושה שכל רגע הבועה הנעימה שלנו, יכולה להתנפץ.
הבטחתי לה שנלך לישון ביחד, שנתכרבל ונתחבק, לא ציפיתי ליותר מזה, מתוך הרגל. היא היתה עסוקה בטלפון ואני הרגשתי שאני קרוב להירדמות, אבל נצמדתי אליה וליטפתי לה את הרגל עד נקודת המפגש עם התחת. בו זמנית נישקתי לה את הגב ורק חיכיתי לסימן או אישור ממנה, לאישור לצאת מהקליפה ולשחרר את הכנוע המתמסר ולשרת אותה, לענג אותה, לאהוב אותה דרך מגע מעורר מינית.
היכלות ליזום ולהוביל מהלך מיני (ולא רק לצערי), כמעט ולא קיים אצלי. גם המעט שפעם היה, כבר נשכח ולא רלוונטי. אני צריך שיתנו לי את הדחיפה הראשונה, את ההתנעה, כדי לפרוץ. זה לא הגיע אתמול וגם לא בחודשים האחרונים (מלבד מספר אירועים נקודתיים שלא משלימים אצבעות של יד אחת).
תחושת האכזבה, האשמה עוד שלל אפשריות שליליות, התעוררו וניתקתי מגע. "אתה עצוב?", היא שואלת ואני שולל מיד. "אתה כועס?", היא שואלת ואני שולל מיד. "אתה מאוכזב?", היא ממשיכה לשאול ואני שולל כל קשר למציאות. "הלב שלי אומר אחרת", היא אומרת וצודקת ואני מסרב להגיד את האמת. מה זה משנה? היא לא במצב שהיא מסוגלת להכנס לכל סוג של אינטימיות וגם ככה היא בעודף לחץ מהמצב והעבודה, שצריך ללכת כאן על ביצים, כדי למנוע משבר ריגשי מיותר.
אני מסתובב ונרדם תוך דקה... בבוקר היא מבקשת להיות קרובה , מבקשת חיבוק גדול והיא מתנצלת על כל הלחץ של התקופה האחרונה, על החוסר באינטימיות, בתשוקה, בעודף רגשות אשם ועוד ועוד... אני אוהב אותה כמו שאף גבר לא אהב אישה, אני מעריץ את הקרקע שהיא עומדת עליה, היא לא רואה את זה ולא מסוגלת להבין. "יש לנו את כל החיים להיות ביחד, אז יש לי סבלנות", אני אומר לה, בניסיון להרגיע אותה ולהזכיר לעצמי, שזה יעבור עוד מעט, עוד קצת סבלנות.
