עד כה הייתי דיי אדיש לוירוס המסתורי שנחת עלינו. ככה אני, אדיש לסכנות ולהיסטריה אבל גם אני עמדתי כמו אידיוט בכניסה לסופר וחיכיתי לתור שלי לזכות להכנס וללקט עוד קצת מוצרי מזון לפני שנכנס הבידוד... בסופר המפונפן כולם עמדו בשקט ובסבלנות וגם כשהעמיסו עגלות כמו משוגעים, השקט נשמר.
השקט גרם לי לחשוב, לא על קורונה, לא על בידוד, גם לא על מקלחת באלקוג'יל... השקט הוביל את המחשבות שלי לקיצוניות, לזימה חסרת גבולות. מעניין כמה רחוק המחשבות יגיעו וכמה מכל זה יישאר בי כשנחזור לשיגרה, מעניין כמה זמן אצליח לעמוד בפיתוי ולא לדחוף את היד למכנסיים.
מתחשק לי לפרוק ממני את הכל, את כל החרמנות הזאת, את הזימה, הסטיות. מתחשק לי לפרוק את התסכול, את חוסר האונים, את חוסר הודאות... אני אדם של שיגרה והשיגרה שלי לאחרונה כוללת ביצים מלאות, אפשר לומר שהתמכרתי להרגשה הזאת ובו זמנית אני שונא אותה, שנאת מוות ומתחשק לי להקיא אותה מתוכי אבל לבינתיים אהייה גיבור ואלמד לחיות עם החרמנות הזאת בשלום