היה או לא היה?

"יש לי מטלה עבורך".

ארבע מילים, מייד אחרי ה"בוקר טוב, בייב", שאני משגר בטלגרם.

הפוגה קצרה. אני מחייך כשאני מבין מה המילים האלו עושות לה עכשיו. את החנק הקל בגרון. הרטיבות המיידית. ההפתעה שמייד תגיע.

"לא מטלה מהסוג שאת חושבת עליו", אני ממהר להרגיע /לבעס/ לאכזב (מחקי את המיותר).

"מה?" (מדמיין אותה מלחלחת את השפתיים כשהמחשבות טסות על 200 קמ"ש).

"משהו מקצועי. אני צריך....(פירוט טכני כלשהו) וכמה שיותר מהר".

היא כנראה מחייכת עכשיו. אולי מאוכזבת. אולי נושמת לרווחה.

והמטלה מבוצעת לשביעות רצוני, אחרי איטרציה או שתיים.

זה הכי בדס"מי שיש לנו בשגרת המלחמה. בערך 100 ימים בקושי נשמנו, עם ילדים לוחמים בחזיתות. בדאגה וחשש 24/7. בשחרור אנחת רווחה קלה כשאף נקישה לא החרידה את דלתותינו. במועקה יומיומית שרק גברה בלילות. עכשיו היקירים הפרטיים משוחררים ורק בשורות האיוב הכלליות מעיבות, בדרך לנצחון, לשקט יחסי, לשגרת ההפוגה שעוד תבוא.