לפני 3 חודשים. 1 ביוני 2024 בשעה 9:05
עשרה סנטימטרים
הורדתי מהיקף קו הטבור שלי
מהיום שבו החלטתי שנמאס לי לקלל את הילדה שבמראה.
זה נשמע דבר טוב.
עברו בסך הכל חודשיים.
אז למה אני עדיין מקללת אותה?
למה אני עדיין נגעלת מכל מה שאני רואה שם?
אני רוצה לעוף על עצמי
להתלהב ממה שאני
אבל כרגע
אני רק רוצה להקיא.
מה זה הגועל הזה שמביט בי מעבר לראי?
כמה עוד נשאר?
לפחות עוד עשרים.
אולי שלושים אם יהיה צורך.
אני עושה את המיטב כדי לעשות את זה נכון.
אבל בכנות?
קשה לי.
במיוחד כשאין אימונים
(אנטיביוטיקה וזה)
הצריכה הקלורית שלי מינימלית
ועדיין אני מרגישה תקועה.
אם אני אצרוך
פחות ממה שאני צורכת עכשיו
אני ככל הנראה אמות.
אין לאן לרדת מאיפה שאני נמצאת.
אני מורעבת לפעמים
אני הולכת לישון רעבה
כי מטרת העל יותר חזקה מהכל.
ומה מטרת העל?
להיות שלמה עם הגוף שלי.
עוד קצת.
עוד קצת והכל יסתדר.
