לאחרונה יש לי פחות חשק להיות דומיננטי. הרצון לקשור אותה לכל חפץ דומם בבית נזנח, הפקודות שאני כל כך אוהב לחלק לה בשקיעה מתמדת ולחישות מילים בסגנון "תזכרי שאת שייכת רק לי" כמעט ונדמו. חוץ מקצת חניקות, התעללות אוראלית וספאנקים אפשר לומר שאנחנו די וניליים. תאמת זה כבר תקופה ככה. לא יודע להניח את האצבע על הסיבה המדויקת אבל זה המצב. מניח שזה מגיע בפאזות.
וזה לא שאני פחות חרמן. למעשה תקופות קודרות כמו מלחמות, חורף וחושך מוקדם עושים אותנו אנשים יותר חרמנים. הרבה יותר חרמנים. בייבי-בום לאחר מלחמות זאת לא תופעה חדשה וללא ספק יותר ילדים נולדים בחודשי הקיץ המוקדמים מאשר בחורף.
אז מה קרה? לא יודע. יכול להיות שכרגע נוח לי לגמור ולחבק אותה לתוך הלילה. בהתחשב בתקופה נראה שהיא בהחלט מעריכה את הפיצ'ר החדש הזה אבל החוסר בשליטה מינית מורגש לשנינו. לפני כמה ימים היא שאלה למה הפסקתי עם הכל ומה קרה לדילדו השחור שלנו ולחבריו הקטנים. חייכתי ואמרתי שאני כנראה בפאזה לא דומיננטית אבל אם היא רוצה אפשר שנחליף קצת. היא צחקה ואמרה שהיא יותר אוהבת שעושים לה דברים. גיחכתי ועניתי שהיא קוקסינלית אנוכית אבל זה בסדר אני מחבב אותה למרות שהיא אגואיסטית.
אין פואנטה גם הפעם (ובכן זה כבר נעשה מוטיב מפגר אולי אני מאבד את זה לגמרי) אבל קחו יצירת אומנות שאני נהנה ממנה יותר מידי בחלוף השנים