ואו. מלא זמן לא כתבתי
אז לא. לא השתחררתי
כלומר רשמית כן, בפועל לפחות חצי מהזמן שלי שם.
זה לא פשוט לחיות על שני צידי חיים, אבל המשימות חייבות להתבצע. והכי טוב שיש.
כנראה עוד מעט נחזור למילואים על מלא.
לא יודע. אולי יהיה פשוט יותר?
אז יופי לי. שוחררתי.
משמח. אולי. אעלק
לא נורא. יש מספיק עזה לכולם,
וגם אני אמשיך לקבל אותה במנות קטנות
פעם בשבועיים שלושה
לזכור שאנחנו עדיין במלחמה
ואז כזה בוקר.
המספרים הנוראים של אתמול
הופכים שמות, הופכים תמונות
הופכים חיים שנגדעו
בשביל שאנחנו נוכל פה לשחק.
לא יודע למה אני בוחר לחזור לכתוב פה הבוקר.
אולי כי רק פה מבינים כאב.
עם שזקוק לאפטר קייר דחוף.
איכשהו תמיד אני מגיע לשם
לא משנה כמה נטענתי
אני אגיע ל14 אחוז
אומרים שכשפלאפון מנסה לשדר
מתוך מבצרי בטון
זה מחסל את הסוללה.
ואולי
אולי גם אני?
המאמץ לשדר החוצה
מחסל לי את הסוללה
לא מוותר על זה
זה שווה הכל
רק בשביל לקבל חיבוק
שעון הלחימה פוקד בדפיקת שניותיו
פעל!
זוז!
אכול!
סע!
כעת ירי!
לאחר מכן הורדת פקודה!
יש לך כמה שעות מנוחה, נצל אותם לשינה, בפקודה!
קום! צריכים אותך!
וחוזר חלילה.
ואני במחילה - האם יש בשעון מקום להרפות ולו במעט? לתת ולו לרגע מקום קצת להיבלע?
אולי,
חיבוק?
כמה שעות בבית.
אויר. נשימה
ואז חוזרים.
לעבוד. קשה.
תמיד מעניין
מה לקחתי איתי
ואיזה חלק ממני
השארתי שם
שוב.
והחסר סופו להתמלא
בסוף?
1400 נהרגו מתחילת המלחמה.
ככה פותחים אצלנו הערכות מצב
במספר.
אני יודע לספור
לא יודע להכיל
לא רוצה להכיל
כמה שעות של שקט
הלכתי לנחם. להתנחם
משפחה של לוחם גיבור. שנפל
עולם. מאיר. צבעוני. שחשך
בסופר נובה קודרת.
הלכתי רק כדי לזכור
שמדובר ב1400
עולמות.
שבת ארוכה.
מלא עבודה.
ממשיכים לדייק את עצמנו לקראת הכניסה לעזה.
דיברנו על מבול.
ההוא ששטף אותנו
ההוא שישטוף אותם.
ואני?
רק מחכה לקשת
השבת לא הצלחתי לצאת
לראות את המשפחה
אני פה. בשבילנו
יש לנו עולם לתקן
אחרי המבול
היום ירדתי לשטח.
לראות לחוות את הכוחות.
עומדות בטור חיות פלדה
מדיפות ריח שמן וגריז.
נחושות ודרוכות
ובינהם אחים שלי
כל כך אהובים. כל כך מתוקים.
כל כך חיים.
עם ההוא עשיתי טירונות,
עם האחר קורס קצינים
או סתם הצטלבו דרכינו
והאדם ישב במכונה
בשר ופלדה
וינקמו.
ובכל הפאתוס אני רק מתפלל
שאראה אותם שוב לאחר המלחמה.
בחיים.
שמתם לב לזה?
אין אחרי החגים.
יש אחרי המלחמה.
בינתיים הכל נדחה.
ומה איתי?
