"אם את ממשיכה להשתולל אני מפסיק, תעצרי, תנשמי, לא לזוז", במצב רגיל הייתי אומרת שהוא חצוף. אבל עכשיו זה ממש לא מצב רגיל...והמילים שלו נשמעות לי אפילו נדיבות, כאלו שהוא לוחש לי: 'לשתי דקות הבאות את יכולה לשחרר את האחיזה בחבל השפיות המרוט שלך, כי אני פה מחזיק אותך שלא תפלי לתהום, סבבה? מתחילים מעכשיו'.
ועדיין, אם מישהו אי פעם ישאל אותי - איך זה שהוא דיבר אליך ככה ולא החטפת לו סטירה??? אני לגמרי אכחיש הכללל.
"די ילדונת, הכול בסדר", טוב אל תגזים עם זה עכשיו, עונה לו: "לא ילדונת" ואין לי מושג אם המילים חצו את קו השפתיים או נשארו בראש. עכשיו הוא תוקע בי את המבט המסנוור שלו, ועדיין לא מרפה מהדיבורים: "די כבר, די עם מנגנוני ההתקפה העצמית שלך".
צועקת לו בלי קול: "לא עדיף שתחבק אותי ותסתום?!". והוא ישר מחבק בחיבוק החונק. דיי קריפי שהוא שומע בתוך הראש שלי, או שהוא סתם מנחש את הניחוש שעובד תמיד. ואז, אחרי בערך דקה בעולם החיבוק, או אולי שעה, תחושת הזמן מזמן אבודה... פותחת עיניים ומסתכלת אליו.
אוי ואבוי, מה זה? אלה לא הפנים הנכונות! התבלבלו המקומות. רגע, אז עכשיו פתחתי עיניים או שסגרתי עיניים? אמאלה היום זה השיא... זהו, התחרפנתי רשמית.
לפני 7 חודשים. 11 באפריל 2024 בשעה 10:21