אני כותבת כאן, בעולם שבו המילים יודעות לשקף יותר ממה שאני מצליחה לומר בקול רם. בין הפוסטים, בין השורות, בין הקווים הדקים שאני משרטטת במחשבות שלי – אני נחשפת. לאט. בדיוק כמו שאני אוהבת.
אני כאן כי זה המקום שלי להיות מי שאני באמת, בלי מסכות, בלי צנזורה. בעולם שבחוץ אני חזקה, עצמאית, עומדת על הרגליים. אבל כאן – כאן אני נושמת אחרת. כאן אני נותנת לעצמי להיות רכה, להיות מובלת, להיות מישהי שמרגישה הכי חיה כשהיא משחררת שליטה.
אבל שליטה בשבילי היא לא חבלים ולא ידיים שכופות עליי תנועה. שליטה היא מנטלית. היא הידיעה שהוא שם, שהוא מטייל לי בראש כל היום, פורט על כל נימי הלב שלי בדיוק מופתי, כאילו אני כלי נגינה שהוא מכיר בעיניים עצומות. אני צריכה להרגיש אותו בשקטים, במילים שלא נאמרות, בידיעה שהוא רואה אותי גם כשאני לא שם מולו.
אני נשלטת לא כי אני חלשה, אלא כי אני יודעת כמה כוח יש בלתת אמון. אני נשלטת כי בתוך הגבולות האלה אני מוצאת חופש אמיתי. כי דווקא במסגרת הברורה, באמון המוחלט, בהקשבה לכל ניואנס קטן – אני מצליחה לנשום באמת.
אני כותבת כי הכתיבה היא חלק מהמסע שלי, חלק מהדרך שלי להבין את עצמי. אני כאן כי זה המקום שבו המילים הופכות למראה של מי שאני – עם הפחדים, עם התשוקות, עם כל מה שאני לא תמיד מצליחה להסביר לאחרים.
וזה בסדר. אני לא צריכה שכולם יבינו. מי שצריך – ירגיש.
