בין אור לצל

התעוררתי מחלום עליו.

וכמובן, ישר הלכתי לבדוק – אולי שלח משהו, אולי בכל זאת…

בחלום הוא כתב לי שהוא סולח לי.

שהוא נזכר בכל הטוב שבי, בכל הטוב שבנו.

שהוא לא מוכן לוותר על החברות שלנו.

שהוא מבין שאנחנו קשורים – בנשמה, לא משנה אם נרצה או לא.

שזה הגורל שלנו.

זאת המהות שלנו.

ובחלום… הוא חזר לחיי.

בכל הכוח. בלי היסוסים.

ואז התעוררתי.

ולא הייתה שום הודעה.

ולא היה הוא.

ורגע אחד חלף לי בראש –

ואולי גם אין כבר אותי?

אז קמתי.

עם הלב חצי שבור, חצי מדמיין שהוא עדיין פה.

הסתכלתי על הטלפון עוד פעם, רק ליתר ביטחון.

שום דבר. שקט.

והשקט הזה צעק לי את כל מה שאין.

והתחלתי לתהות – אם הוא כבר לא זוכר, למה אני לא מצליחה לשכוח?

אם הוא כבר ממשיך, למה אני עדיין תקועה בחלום?

אולי כי אני לא מתגעגעת רק אליו.

אולי אני מתגעגעת אליי.

אליי כשהייתי איתו.

אליי שצחקה, שפרחה, שידעה שהיא אהובה.

מאז שהוא הלך, משהו בי התרחק ממני.

ואולי זה הזמן להחזיר את עצמי לעצמי.

לא דרך הודעה ממנו, לא דרך חלום –

דרך צעד אחד קטן, אמיתי, ער.

צעד שמתחיל כאן, עכשיו.

כי אולי אין אותו.

אבל אותי –

אני עוד יכולה לבחור להחזיר.