זוכר שאחרי הכל אני חזק.
שהלב המצולק מכל זווית זה שיעורים של החיים. כשאני מביט במראה ומסתכל על העיניים העמוקות שלי ואומר אחרי כל מה שעברתי אני לא מתכוון להישבר.
הכאב שעוטף אותי בא להזכיר לי שאני בן אנוש. הרגעים שהבדידות תופסת מקום ולפעמים נדמה שאני לבד בעולם בזמן שאני מתבונן על האנשים הרנדומלים שעוברים ברחוב ואני שותה קפה.
נזכר איך לפני שעה קלה כשנכנסתי להתקלח עלתה בי המחשבה ליצור קשר עם אמא שלי.
לקבל נחמה וחיבוק שקצת ירגיע את הלב השבור. לספר לה שיצאתי תקופה עם בחורה מהממת ושולטת שמאוד התחברתי אליה בהתחלה אבל זה פשוט לא עבד בינינו, כל זוג והסיבות שלו.
רציתי לבכות לה על הכתף ולקבל חיבוק שיחמם אותי. שיגיד לי הכל יהיה בסדר. חיבוק שאוכל להתפרק בו ולתת לדמעות לזלוג.
אבל במבחן המציאות אין לי את זה.
אין לי אמא שתתן לי את הנחמה הזו. ואני פה לבד. כותב את כאביי על דף וירטואלי. ולא נותר לי אלא לחבק את עצמי ברגע זה. להאמין שהטוב קיים. וגם שכואב עכשיו יש אנשים שאוהבים אותי.
לזכור שאני חזק.
ושאהבות היו ויהיו.
וכל דבר בעיתו.
אני רוצה למלא את הלב באהבה.
