הזמן טס ולפעמים מרגיש כאילו הכל אותו הדבר. מעין תקיעות כזו בחיים. מוצא את עצמי כמעט ללא עבודה. השכנה הזקנה שלידי צחקה ממני היום כי התעוררתי עם ראש קצת הפוך ויש אובר מחשבות ככה שהדיבור שלי היה מבולגן. אז כשנתקלתי בה בכניסה לבניין שאלתי מה שלומכם כמו עילג. בטח אמרה לבעלה מסכן כמה עובר עלי. ייאלה כוס אמק אני צוחק על עצמי.
יושב בבית ומעשן ג'וינט כמעט מידי ערב שומע את המסוקים והמטוסים עוברים מעל הבית. זה מזכיר לי את קולות המלחמה.
האזעקות שלא פסקו והעירו אותי בלילות, ובבקרים המוקדמים. ב2006 כשעוד גרתי בעיר צפונית יותר נפל טיל ממש ליד הבניין שבן גרתי והרסיסים חדרו הביתה.
פחד אימים.
וכפוסט טראומטי בכללי שגם ככה מתמודד עם סטרס אז המלחמה עוד יותר הכפילה הכל. היו פעמים שמצאתי את עצמי קם מהמיטה בבהלה מהאזעקה ורץ ברחוב עם בוקסר לחפש מכסה כי בבית קרקע ללא ממד שלי אפילו מיני טיל היה מעיף אותי לעזאזל.
רצף של פדיחות שאני זורם איתם ולמרות הכל היו רגעים מאוד מחזקים עבורי.
אני זוכר איך התחבקנו חזק בזמן האזעקה. התחבקנו חיבוק חזק תחת קורת הגג ובלב שלי התפללתי שלא יפול טיל. החיבוק הזה שבאותו הרגע הרגיע הרבה מהפחדים.
חיבוק שצרוב בזיכרון 🫂