אושה לנד

ד"ר פליישמן ומגי אוקונול, ג'וש לימן ודונה, מאלדר וסקאלי -

התסריטאים האמריקאיים בנייטיז ידעו מה הם עושים.

הצמידו לגיבור הלא טיפוסי שלהם, המחונן והנוירוטי אישה אינטליגנטית שלא קונה בקלות את השטיקים שלהם ויצרו מתח מיני שהרטיט לבבות.

בכל רומן רצוי שיהיה קונפליקט. הרי אם ליזי ומיסטר דארסי היו מסתדרים מההתחלה -מה היה מענין בזה? אבל כשעליך לסחוב עשר עונות ואתה נמדד ברייטינג אתה חייב להשתכלל ולמשוך את החבל.

החבל נמשך וגם אני.

אין בעולם הזה משהו שעושה לי את זה יותר ממתח מיני.

לא ריבועים ושרירים מענטזים ולא סקס סוחף. תנו לי מח חריף, שנון ומעוות קלות (מה שאצלי מתקשר גם לסוטה קשות) במשחק אינסופי של חיזור עקום עם מגבלות, איסורים וקשיים.

עלילה פתלתלה של רמיזות, הטרדות מיניות (“שאינן הטרדות בגלל שזה גבר שאת נמשכת אליו" ר.ד), וערגה.

ערגה. כן כן. לא סתם תשוקה.

לא רק השתוקקות לפיסי המלוכלך, אלא למח המלוכלך

המתאפיינת בכך שהיא אינה ברת מימוש.

לראות מישהו, לצוד אותו, לממש זה הסינריו הרגיל

שמירת הנגיעה יוצרת את המתח הרצוי.

את הפרפרים.

ואז נשיקה היא הכל

מבט חודר אומר הכל

גם עם שתי ידיים אפשר לעשות אהבה, או רגליים (ראו האח הגדול)

מזה אני מתגרה יותר מכל

שתי דמויות על המסך, שתי דמויות בחיים

על זה אנחנו למעשה מפנטזים : מישהו שיזיין לנו את המח, יהפוך לנו את הבטן וירטיט לנו את הלב.